סוזן וגה: מאופקת, אמיצה ואיכותית
אמנם נותרו כיסאות ריקים בהופעתה של סוזן וגה עם התזמורת הפילהרמונית - אבל כל מי שנכח באולם נהנה מהגשת השירים האינטליגנטית של הזמרת, זמזם את השירים, וגילה מבעד לעדינות אמנית אמיצה
זו ההופעה החמישית של הזמרת סוזן וגה בישראל וההופעה הראשונה שלה עם הפילהרמונית. והיא מודה שהיא מתרגשת ושמחה להיות כאן. גם אני שמחה. שמחה לראות שווגה, אחת היוצרות המיוחדות והמוערכות והאמיצות ביותר בעיניי, סירבה להצטרף לקריאת ארגון ה-BDS, הפועל להחרמת ישראל על ידי נידוי כלכלי, אקדמי ותרבותי.
"יש לי קשרים בישראל, אני אוהבת לבוא לכאן ולא חשבתי לסרב", אמרה בראיון לפני ההופעה. לאורך המופע היא לא מהססת שוב ושוב להודות באהבתה לקהל, והקהל מחזיר לה אהבה. בשקט, ברכות.
וגה עולה לבמה כשהיא לבושה בשמלה ארוכה בצבע איזמרגד. אישה יפה בת 55. מעודנת, אלגנטית. שיערה אסוף בקוקו קטן, לאוזניה עגילים ארוכים, צוארה חשוף מכל תכשיט. גם הבמה מעוצבת באופן מינימליסטי - אורות מתחלפים בצבעי אדום וכחול וסגול, מהתיקרה משתלשלות שלוש שנדליריות עתיקות.
ווגה לא מרשה לעצמה להתפרץ, לרגע לא חורגת לרגע מהתדמית שיצרה לעצמה במשך עשרות שנות הקריירה שלה, מאז הלחינה את השיר הראשון שלה, בגיל 14. כן, נראה שיש בה אש, אבל היא כלואה. היא שרה ברוגע, בעדינות, מניעה את גופה על הבמה ברוך. אני עוצמת את עיניי ומתמכרת לקולה הרך המתנגן, למילות השירים הכואבות.
לפני כחמש שנים, מילאה וגה את קיסריה, אז שרה את שיריה האינטימיים עם שני נגנים בלבד. הפעם היא מנהלת משחק של כבוד עם התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של אילן מוכיח, הצלילים מתואמים. פעם היא ושני מלוויה, גיטרה ובס, פעם התזמורת, וגם הנבל מבליח לשני שירים. הכל ממוסגר, מחושב ורגוע. אמנם, את היכל התרבות היא לא מילאה, נותרו כיסאות ריקים. אבל ניכר בקהל המאופק, שברובו הגדול חצה את גיל ה-40, שהוא מחובר אליה ולשיריה.
כך זמזמנו את המילים של השירים המוכרים, הקשבנו לחדשים, סלחנו בחיוך על בלבול קטן שעשתה בסדר השירים, אהבנו את הפשטות שהיא חלק בלתי נפרד ומוכר מהופעתה של הזמרת הייחודית הזאת, מאז החלה להופיע לפני כ-30 שנה.
וגה היא מספרת סיפורים נפלאה. היא מעבירה לקהל בקולה השקט את סיפורי חייה, והגם שרובם מוכרים, הקהל קשוב. הסיפורים העצובים והקשים מסופרים בחיוך, בהומור עדין, בלי מוסר השכל. פשוט סיפור. כל סיפור, שיכול היה לקרות לכל אחד מהקהל, מהווה בסיס לאחד משיריה. כמו הסיפור על הילד המוכה, "לוקה", שהפך לשיר המזוהה ביותר איתה.
שיריה נוגים. מספרים סיפורים עצובים. היא לא יוצאת מגדרה, גם הקהל לא. פעם אחת בלבד היא מוציאה את המיקרופון מבית שבתו וזזה איתו על הבמה. באיפוק. ומיד בתום השיר מחזירה אותו, כאילו שלא יתפסו אותה בקלקלתה.
היא חוזרת בשיריה לדמויות, שאומרות משהו לכולנו. כמו מרלן דיטריך, פרנק סינטרה ואווה גרדנר, רוד סטיוארט, כל אלו הופכים לשירים בזכות הערצה של הדמות או פגישות עמה או פשוט פנטזיות. היא פותחת את ההופעה בשיר New York is a Woman. ממשיכה עם השרים הידועים ושוזרת באמנות את הסיפורים ביניהם, סיפורים שהם שלה, והופכים לנחלה של הקהל, שהופך בערב לחלק מחייה.
כך היא מקדישה שיר לבתה, רובי פרום, כך עם השיר החדש "הורייזן", שכתבה והקדישה לוואצלב האוול, נשיא צ'כיה לשעבר, כשהיא מספרת על הקשר המיוחד ביניהם. כך כשהיא מקדישה שיר שכתבה לזכר אחיה, טימותי, שנפטר לפני 13 שנה. אוטוביוגרפיה דרך השירים. I'll never be your Maggie Mae, היא שרה ויודעת מה היא מצהירה.
אומץ לשיר ולעשות את מה שהיא מאמינה בו - תמיד היה לווגה. כמו אז, בהופעה, כשהיתה בת 25, לאחר צאת אלבומה השני, המצליח Solitude Standing, שכלל את הלהיטים "Tom's Diner" ו-"Luka", הופעה אליה הגיעו למעלה מ-200.000 איש וגם מכתב איום לרצח. אז היא לבשה אפוד מגן ושרה.
לפני קצת יותר משנה הוציאה אלבום חדש בשם "Tales from the Realm of the Queen of Pentacles", "סיפורים מהממלכה של מלכת הכוכבים המחומשים", אחרי שבע שנות שתיקה. מתוכו ביצעה בערב ארבעה שירים חדשים. טוב שחידשה, יש לווגה עוד הרבה מה לתת ולהשמיע, לספר על החיים האמיתיים והלא פשוטים, העצובים לא אחת, שכולנו חיים. רק שהיא, בדרכה השקטה והייחודית, יודעת לעשות מהם שירים ולגרום לנו לחייך.
לפנייה לכתב/ת 
