כשהבלתי ייאמן הופך למאומן / סיכום משחק 3
קבוצת שחקנים שמסתכמת בלברון ג'יימס, כמה מציאות שהסתובבו בליגה ועוד אוסטרלי שספק אם היה מוחתם במכבי ת"א, משביתה וחונקת את אחת מקבוצות ההתקפה הטובות בהיסטוריה. זה בלתי נתפס, בלתי הגיוני וקורה כי מה שדייויד בלאט עושה מדהים - ללא הבדל דת, גזע ומוצא. שרון דוידוביץ' על הניצחון של קליבלנד ועל החלום הציוני החדש
שתי סטטיסטיקות חשובות יש לקחת מהניצחון הבוקר של קליבלנד על גולדן סטייט. הראשונה – הקאבלירס קלעו יותר מהווריורס. זה אומר שהם ניצחו. משמע הם ביתרון 1:2 בסדרה. זאת אומרת מרחק שני ניצחונות בלבד מאליפות.
השנייה, והיותר חשובה: גולדן סטייט לא הובילה בסיומו של אף אחד מ-12 הרבעים בסדרה. בכל פעם שנשמע באזר לסיום חלק מסוים, הקאבלירס היו ביתרון, למעט פעם אחת בלבד – בסיומה של ההארכה במשחק 1.
הנתון מראה שאמנם התוצאה בסדרה היא אמנם 1:2, אבל התוצאה בדומיננטיות ובשליטה היא 0-100 לקליבלנד. וזה בלתי נתפס. וזה לא הגיוני. כי מדובר בקבוצת שחקנים שהיא לברון ג'יימס, מחוזקת בכמה מציאות שנזרקו מהניו יורק ניקס ועוד אוסטרלי אחד שספק אם היה מוחתם במכבי ת"א. והיא משביתה וחונקת את אחת מקבוצות ההתקפה הטובות בהיסטוריה כבר 154 דקות.
קליבלנד מאלצת את גולדן סטייט לשחק מלוכלך, סטייל המזרח של פעם. כי היא יודעת שהיא לא יכולה לנצח בשיטת "הכדורסל" היפה. שרק קשוח יעבוד כאן. למעשה, כנראה שמעולם לא הייתה סדרה טובה כל כך, עם כדורסל גרוע כל כך. וזה כל כך יפה.
תעזבו כבר את נס ציונה
בקדנציה הראשונה שלו כעוזר מאמן לפיני גרשון במכבי ת"א, הסברה הרווחת הייתה כי מלאכת האימון נחלקת לשניים. פיני על ההתקפה, בלאט על ההגנה. 15 שנה לאחר מכן, בתפקיד מעט שונה ובמעמד טיפל'ה אחר, בלאט הוא שר ההגנה, לברון שר ההתקפה.
כי בזמן שלברון מכדרר באיטיות ואוכל את השעון, בלאט מעביר את סטיב קר, ואת ההתקפה של גולדן סטייט, שיעור בהלכות הכדורסל.
למעט מספר דקות ברבע האחרון, בדיוק הדקות בהן הווריורס חזרו, שיטת ההגנה הייתה ברורה. במקום חילופים בחסימות, יוצאים ל-trap – השחקן ששומר על החוסם יוצא גבוה על מנת להרחיק את סטפן קרי מהאזור הנוח, לסגור לו אפשרות לחדירה ולהכריח אותו למסור. שמישהו אחר ינצח.
תוסיפו לזה את הכיסוי בהגנה בצבע, את ההיצמדות ההרמטית של דלאבדובה לקרי (רק 3 מ-20 הזריקות שלו היו חופשיות) ואינטלגנציית ההגנה של לברון – וקיבלתם 37 נק' במחצית ו-55 ברבע השלישי – הכמות הכי נמוכה של גולדן סטייט העונה.
זו רמת האינטנסיביות שהגמר מביא את שחקני קליבלנד אליה. זו רמת האינטנסיביות שדייויד בלאט מביא אותם אליה. כי צריך להבין – כעת, ההישג של דייויד מדהים לא בשל היותו ישראלי או העובדה כי מדובר באירופי הראשון. גם לא כי רק לפני שנה וחצי הוא הפסיד לנס ציונה (מספיק כבר עם השיימינג לעיר החמודה הזו ולקניותר הנפלא שלה!).
מה שדייויד בלאט עושה מדהים, כאיש כדורסל וכמאמן. ללא הבדל דת, גזע, מין, מוצא או מבטא.
החלום הציוני-אוסטרלי
במובן מסוים, יכול להיות שהרבע האחרון ו-36 הנק', יחד עם ההתחממות של קרי, הם אלה שיכניסו את גולדן סטייט סוף סוף לעניינים בסדרה. קר מבין שהוא חייב לעשות התאמות, לשחק עם דייויד לי יותר, פחות עם האריסון בארנס ולשקול לשנות קו מחשבה ולשלוח שני שומרים על לברון ג'יימס, להוציא ממנו את הכדור מהידיים.
אבל כרגע זוהי שעתו היפה של לברון ג'יימס. עם 123 נק' במצטבר, הוא מחזיק בכמות הנקודות הגדולה ביותר בהיסטוריה של גמר ה-NBA לאחר 3 משחקים. אם לוקחים את זה, מערבבים עם תרומה סטטיסטית מטמטמת בכל פרמטר והעובדה שהוא מוביל הכדור הראשי של קליבלנד – אי אפשר להגיד, חס וחלילה, שהוא גדול יותר מג'ורדן, אבל כן אפשר לנחש שגם מייקל הגדול מסתכל על הופעת היחיד בסדרת הזו, וקצת מקנא.
רק שכל גיבור צריך סייד קיק טוב. ומת'יו דלאבדובה הוא בדיוק כזה. הוא הזבוב שלא יעזוב לך את האוזן, ההוא שתמיד ינצח במאבקים של 50-50 ומי שתמיד יגיע ראשון לכל כדור, גם אם משחקים בחוץ על האספלט הכואב. ואיתו על המגרש קליבלנד בסדרה ב-+45 במדד הפלוס-מינוס. שזה בערך +9,724 במדד הבלתי הגיוני. הדרך לפסל על שמו בתל אביב, התקצרה הבוקר עוד קצת.
לכו וספרו לילדים שלכם את האמת. תגידו להם שגם אם יעבדו ממש חזק על הקליעה, הם בחיים לא יהיו מייקל ג'ורדן או קובי בראיינט. שגם אם יילכו לחדר כושר וישקיעו שעות, אין להם סיכוי להיות לברון ג'יימס.
אבל אם יעשו את כל זה, אם יעבדו קשה, אם ישקיעו ואם רק יאמינו – אולי יום אחד גם הם יהיו מת'יו דלאבדובה. אולי.
מסכימים? בואו לדבר על זה בטוויטר של שרון דוידוביץ' או בעמוד הפייסבוק.
