רגעים של צחוק בתוך כאוס ואובדן בנפאל

על גלגלים

ילד הגיע אתמול. הבכי הבלתי פוסק שלו משך אותי מ'מסדר המפקד' האקראי שערכתי לקבוצת קצינים מהצבא הנפאלי שבאו לבחון את המחנה. הלכתי בעקבות הבכי אל תוך חדר האשפוז. בכניסה בפינה שכב ילד כבן 9.  לידו אחות ומתורגמנית ורופאים שמגיחים מידי פעם. כולם חיוביים, כולם רוצים לעזור, כולם מקצוענים, לכל אחד יש את נקודת מבטו.

אני מנסה להבין את המתרחש. מלקט רסיסי מידע. מרכיב סיפור שגם אם הוא לא 'ה'אמת הוא בוודאי שזור באלפי הסיפורים, שמתרחשים מסביב. זה מה שאני מבין:

הילד הגיע ברגל, לבד. הוא פצוע ברגל וביד. הוא יצא עכשיו מניתוח. לא ידוע מה הוא עבר.אמא שלו איננה. הילד בוכה "מאמא".הוא חסר שקט. חוסר אונים וכאב עצום מפלח אותי. אני לא יודע מאיפה להתחיל.

מי מטפל במי? ילד נפאלי משתעשע עם סאנצ'ו וכסא הגלגלים שלו. צילומים: עמותת רופאי חלום

הילד יושב בכסא גלגלים. נראה מאושש מביט בי בציפייה. אני מתחיל עם בועות סבון והילד מגיב בשמחה... תוך כדי אני מעודכן שנתנו לו קצת אנשור (משקה אנרגיה רפואי מרוכז). אני לא מצליח לראות בו כמעט בכלל את הילד המבוהל שהיה כאן קודם.

הוא עדיין רעב ולא ברור אם כבר יכול לאכול עוד אז אני לוקח נייר ניגוב מחזיק אותו כמו שקית פיצוחים, לוקח מבפנים אוכל דמיוני ובולע. הילד מביט בי בהשתאות ואני מציע לכל מי שמסביב טעימה. כולם מסביב משתפים פעולה ו"לוקחים" ומכניסים לפה. אחרון אני מציע לילד ולהפתעתי במבט שובבי

ובזריזות קופית הוא גם "לוקח" ומכניס לפה. זה הופך לרוטינה שמתרחשת מידי פעם בעוד המתרגמת מנסה להשיג אישור לאנשור (משחק המילים בין אישור ואנשור היה משעשע). האישור הגיע, הוא שתה עוד קצת ומאז המשחקים קלחו.

לרגע אחד הוא לא התלונן על היד שיצאה זה עתה מניתוח. אני לא מצליח להבין או להסביר את זה אבל יכולת ההשתקמות שלו בעיניי הייתה בלתי נתפסת. היום בבוקר הוא כבר תרגל נהיגה בכסא גלגלים. בשלב מסוים של היום כשהייתי קצת עייף התיישבתי בכסא ובקשתי ממנו שיסיע.

תהלוכה משעשעת נעה בשבילי ביה"ח הצבאי המאולתר: ליצן מנגן בגיטרה ושר "What a wonderful world", יושב על כסא גלגלים, שנדחף על ידי ילד נפאלי שבור יד ושניהם משועשעים ומשעשעים את כל מי שעומד שם או עובר שם, ממקום למקום, בסרט שלו, בתוך המשימה שלו והתפקיד בו הוא מרוכז.

לרגע נעצרת התנועה ויש התבוננות בילד אחד וליצן.

"אחי הגדול"

אחד הדברים המפתיעים שקרו היום היה לפגוש מתנדבת נפאלית דוברת עברית. היא עבדה בארץ ארבע שנים בבנימינה ושנה בזיכרון יעקב. בלי להכיר היינו שכנים חמש שנים ועכשיו נפגשים כאן בחדר המיון של ביה"ח.

בכניסה לחדר המיון יושבים נפאלים רבים בשקט וסבלנות. רק כ30% מהמקרים קשור ישירות לרעידת האדמה, אבל גם הורדת הלחץ מבתי החולים המקומיים, הוא חלק מהתפקיד של המשלחת, כך מסביר לי אחד הרופאים.

הקהל שממתין זמן ארוך, מסודר על ספסלים, הוא טרף קל לליצן. אני עושה מה שעושה והזמן שעובר קצת יותר מחויך.

ארבעה חיילים נפאליים מגיעים עם אלונקה מביה"ח הנפאלי הסמוך. בחור מבוגר ומרשים שוכב עליה. רגלו חבושה אחרי ניתוח מורכב, ברזלים וברגים מעטרים אותה מהברך ומטה. הוא הגיע להמשך טיפול.

סאנצ'ו ופצוע בבית החולים הצה"לי בקטמנדו

הקהל שממתין זמן ארוך, מסודר על ספסלים, הוא טרף קל לליצן. אני עושה מה שעושה והזמן שעובר קצת יותר מחויך.

ארבעה חיילים נפאליים מגיעים עם אלונקה מביה"ח הנפאלי הסמוך. בחור מבוגר ומרשים שוכב עליה. רגלו חבושה אחרי ניתוח מורכב, ברזלים וברגים מעטרים אותה מהברך ומטה. הוא הגיע להמשך טיפול.

המראה לא פשוט. אני מתכופף אליו, נוגע בידו והוא נענה לכדי אחיזה. נראה לי שכואב לו. אני מנסה לדלות ממנו פרטים אבל הוא לא מדבר אנגלית. אני קורא למתורגמנית נפאלית, שעבדה בקיבוץ בארץ ומתפתחת שיחה מרגשת.

שוב, כפי שאני חש בימים האחרונים, היכולת של הפצועים לחזור לתקשורת בהירה ושמחה היא פשוט מופלאה. למרות הכאבים הוא ממש שמח לדבר איתי ואנחנו מתבדחים יחדיו. אני נותן לו אף אדום והוא נהנה לשים אותו. אני ער לכך שכל ה"קהל" מסביב עוקב בסקרנות רבה אחרי הקשר שנוצר, גם מבחינתם ההצגה פשוט ממשיכה במקום חדש. אני לומד איך אומרים "אחי הגדול" ומרגע זה אנחנו אחים.

תהלוכת ילדים בעקבות סאנצ'ו במחנה הפליטים במרכז קטמנדו

הוא חוזר ומוסר דרך המתורגמנית עד כמה הוא מודה לישראל על מה שהיא עושה. היא מסבירה לי שהוא קשור לפוליטיקה איכשהו ושהוא רוצה למכור משהו ובכסף לדאוג שכולם בעולם ידעו על הסיוע של מדינת ישראל.

אחרי כמה דקות הוא מועבר לאוהל המחלקה האורטופדית (באמת שההבדל היחיד בין ביה"ח הזה לבי"ח רגיל זה שכאן אין מעליות...) ואנחנו נפרדים.

אני מוקסם מהמפגשים האלה. אני לא מצליח להבין את השקט והקבלה שלהם את המצב. אני זוכר גם, שמי שמאושפז בביה"ח הזה, נמצא במקום ממש טוב יחסית למה שקורה סביב, יש לי תחושה שגם הם מודעים לזה.

שנהיה מודעים אנחנו, כמה אנחנו חבים לאלפי נפאלים שטיפלו ומטפלים אצלנו במקומות בהם אנחנו מתקשים.

יד הגורל

אחת הדרכים הפשוטות ליצור קשר עם נפאלי היא להצמיד את כפות הידיים מול בית החזה, לקוד קידה קלה ולברך ב"נמסטה"- הגרסה הנפאלית בודהיסטית להחלקת כאפה ישראלית. ברגע שפנית למישהו במחוות "נמסטה" הוא חייב לענות באותה דרך והנה ברכתם אחד את השני. כליצן זאת דרך מצוינת ליצירת קשר ראשוני בכניסה לחדר.

הוא הגיע בין המטופלים הראשונים. נער כבן 19, פצוע קשה. אנחנו פגשנו אותו בבוקר היום הראשון להגעתנו לנפאל. אותו בוקר ניסו לדרבן אותו לצאת מהמיטה וללכת קצת. הוא רקדן כך מספרים. נמצא קבור תחת הריסות. יד ימין שלו נכרתה עד הכתף.

ביום השני כשנכנסתי לאוהל האשפוז, עברתי ממיטה למיטה וברכתי ב"נמסטה" את השוכבים. בקצה האוהל הוא שכב וכשהגעתי אליו, שנייה מאוחר מידי, קלטתי את הפדיחה. הוא לא יכול לעשות "נמסטה", למען האמת את התנועה המסורתית, את תנועת השלום היומיומית הוא לעולם לא יוכל לעשות.

נמרוד אייזנברג וירון גושן (סאנצ'ו) מטעם העמותה הישראלית רופאי חלום (צילום: Joe Sieder)

התבלבלתי קצת אבל הוא לא נתן לי לשהות בזה יותר מידי. עם ידו האחת הוא החווה לכיוון התיק הקטן שלי וביקש לראות מה יש שם. פתחתי את התיק ושלפתי כדור. הקפצתי אותו כמה פעמים על היד והעברתי אליו. הוא החל לשחק עם הכדור מקפיץ ותופס בידו האחת. ניכר עליו שהוא לגמרי במשחק. התמסרנו קצת, החזקתי את הכובע כמו סל והוא ניסה לקלוע.

דוש הליצן הצטרף עם מכנסיו הרחבים והנער השתעשע מאוד בלנסות לקלוע לתוך המכנס. הוא היה מלא חיים, מרוכז במשחק ובאינטראקציה אתנו ללא שמץ של רחמים עצמיים או התייחסות לצד החסר.

למחרת כשנכנסתי לאוהל האשפוז, שוב עברתי מיטה-מיטה וברכתי ב"נמסטה", כשהגעתי לאזור המיטה של הנער הוא הקדים אותי בעשירית שנייה, כאילו כדי לא להעמיד אותי במבוכה שוב, הוא הושיט את היד האחת שנותרה והצמיד אותה לכתף הגדועה וקד "נמסטה". הייתה בתנועה הזאת עוצמה אדירה של השלמה.

הוא לא הניח את היד הבריאה במקומה הרגיל והטבעי במרכז החזה. תנועה כזו הייתה מדגישה את החסר. הוא הביא את היד אל הכתף כאומר: זה מהיום והלאה ה"נמסטה" שלי, זה מה יש, שלום וברוך הבא, תביא את הכדור...

הנער התאושש במהירות, במשך כל השבוע לא שמענו ממנו תלונה אחת, אין ספק שלמשככי הכאבים שקיבל הייתה תרומה רבה, אבל משהו בו, משהו שחוזר שוב ושוב במפגש עם הנפאלים, קיבל את המצב הקשה, בהתבוננות מפוקחת על הצד הבריא והתמקדות בו וזאת הרי כל תורת הליצנות הרפואית על רגל אחת!

נמסטה לכולם.

שבוע חדש

נפרדנו מהמשלחת הצבאית ומביה"ח שנסגר והתקפל (מחיאות כפיים סוערות!) ויצאנו לבקר שני כפרים בהרים מחוץ לקטמנדו. הכפרים נפגעו קשות. המילה כפר קצת מבלבלת, מדובר בכמה בתים היושבים לאורך שביל טיול בהר.

אחרי נסיעה ארוכה ומטלטלת, בשבילים על סף תהום, אנחנו מגיעים לכפר, יורדים מהרכב ומתחילים לשחק עם אלה שמתקבצים מסביבנו. המוסיקה והשטויות מדבקים גם חלק מהתושבים שההשתטות שלהם מצחיקה מאוד את השאר ומדביקה גם אותם.

רוח שטות נושבת בכפר. גשם קל שמתחיל לרדת ממקם אותנו ואת הקהל תחת סככות פח משני צידי הרחוב. כל ליצן עם חבורה אחרת. אבל משחקים בין כולנו.חיקויים של בעלי חיים, בועת סבון, קצת ג'אגלינג, שירים ו.... פתאום נשמע בום קצר וחזק.

עם ד"ר יורי ברלין מנהל המחלקה הכירורגית וד"ר אשר פרסמן מנהל מחלקת כירורגיית ילדים במרכז רפואי העמק, בביה"ח החולים שהקים צה"ל בקטמנדו

באלפית שנייה כל האנשים עפים למרכז הרחוב. זה לוקח לנו עוד שנייה וחצי להבין ולהצטרף. רעידת אדמה קצרצרה אבל מספיקה בשביל להבהיל. ואכן ההתרגשות בכפר ניכרת. אני מסתובב ורואה את אחת הנשים שרקדו איתנו בהתחלה ספונה ומכורבלת בזרועותיה של שמש הליצנית. היא מסבירה לי שהיא מאוד נבהלה ומצביעה על בית החזה שלה.

הלב שלה דופק חזק, מבהירה שמש. אני מוציא מהכיס קסטנייטה שקניתי במקרה בעשרה שקלים בארץ ומתחיל לעשות "תקתוקים" באיור הלב שלה, ברעיון שמקצב הלב נעבור לאיזה קצב של שיר.

אחרי כמה שניות של תקתוקים היא מפשילה את שרוול המכנס ומראה לי פצע קטנטן ברגל. אני מתכופף ומתקתק קצת ליד הרגל. כשאני מזדקף כבר עומדת בחורה נוספת שמסמנת לי שגם אצלה הלב דופק. ברצינות גמורה אני מתקתק גם לידה.

תוך כמה שניות נוצר תור של מבוגרים שמראים לי היכן כואב להם ואני עם קסטנייטה בגרוש מתקתק את הכאב... לאחד קשה לנשום, לשני כואב בברך, אחת יש לה לחץ בחזה ולאחר הכתף כואבת "כבר 6 חודשים". כל אחד מבקש ומקבל רגע אצל "רופא החלום" בקליניקה באמצע הרחוב.

 .

"אני מניח עליו יד וקסטנייטה, עיניו נמלאות דמעות"

אני מאוד מופתע מהסיטואציה, זורם עם הבקשות המוזרות. מנסה לשחרר את ההתנגדות הפנימית של "מה בעצם אני עושה כאן?" - אם אלוהי הליצנים הביא אותי לכפר נטוש ופצוע, גבוה בהר בשביל שאתקתק עם קסטנייטה על הגוף אז מי אני שאתווכח...

אני מנסה ללמד אותם לנשום עמוק לאזור שכואב, מרגיש כאילו הם מתקשים בנשימה עמוקה. כשזה נהייה רציני מידי אנחנו עוברים לנשימות עם קול ורפרופי שפתיים. הצחוק הוא גם נשימה...

אחד הזקנים יושב בכריעה בצד, מסמנים לי לגשת גם אליו. אני מניח עליו יד וקסטנייטה, עיניו נמלאות דמעות. גם לו יש לחץ בחזה. אני מנסה להסביר לנשום מהאף ולהוציא מהפה.

תכל'ס הכל התרחש בדקות ספורות, למעשה כבר היינו בדרכנו החוצה אל הכפר הבא. התמימות והאמונה בה הם נעמדו מול יצור מוזר עם אף אדום וקסטנייטה הייתה כה מרגשת.

חשבתי לעצמי שבכפרים האלה רמת החיים מבחינה חומרית היא מאוד נמוכה גם בימים כתיקונם. הבתים הקטנים ישוקמו והיופי יחזור מהר. הם לא זקוקים להרבה ונראים שמחים ומלאי חיים יותר מהרבה אנשים שאני מכיר.

הציניות המערבית אולי תתקשה להבין זאת אבל מה שנדרש כאן זה משהו אחר. כל מי שלמד תורת ריפוי של המזרח: הילינג, רייקי, שיאצו, מסז' וכו' יכול לבוא ולתת מתנה גדולה לתדר הפצוע. ההתמסרות שלהם היא בלתי רגילה ומי שבאמת יודע לטפל יכול לתת ולקבל בלי סוף.

• ביום ב' ה- 15.6.2015 יתקיים במועדון הבראבי מופע התרמה בהשתתפות מיטב אמני ישראל שכל ההכנסות ממנו קודש למימון משלחות מטעם עמותת אינספריישן השותפה בקואליציית "נתן" לקידום מופע התרמה למשלחת נוספת לנפאל שיסייעו בשיקום ההריסות רגע לפני תקופת המונסונים האיומה. בין המשתתפים באירוע אלון אולארצ’יק, מיקי גבריאלוב, רביד כחלני (Yemen Blues), מרסדס בנד, יוסי מזרחי (הקולקטיב), רותם בר-אור (האנג’לסי), דידי ארז, באטרינג טריו, אייזאה, אלישע בנאי וארבעים השודדים, אקו וטיטו.
  

• מחיר כרטיס 80 ₪ ניתן לרכוש באתר  או בטל 050-6684474 .