נופל וקם: חן אהרוני כבר לא חולם באנגלית
הזמר חן אהרוני, יוצא "כוכב נולד" ואקס "אקס פקטור", חשב שלונדון מחכה לו. הוא שר באנגלית, נפגש עם המנהל של קרייג דיוויד, ואז הגיעה סטירת המציאות. "לא התמודדתי עם הלחץ אז לקחתי כדורים נגד דיכאון". כשאיבד את הקול, חשב שהכל הלך. היום, עם סינגל חדש בעברית, הוא מוכן לקאמבק המיוחל: "האושר שלי כבר לא נמדד באם מבקר יגיד שהשיר שלי טוב או לא"
חן אהרוני קפץ לביקור אצל הרופא השבוע. בין הופעה במוסקבה לבין סינגל חדש שהוא משיק בשם "זרים", הוא הרגיש גירוד בגרון, נלחץ וביקש תשובה ממומחה. אחרי השנתיים שעבר מאז שחזר מלונדון, בהן קולו החל בוגד בו עד שהתקשה עוד לשיר - אפשר להבין אותו.
את אהרוני, לפחות בזיכרון שלכם, אולי השארתם לפני שנתיים באנגליה. החדשות אודות זמר הפופ שהצמיחה העונה החמישית של "כוכב נולד" עסקו בעיקר בהשתתפותו בריאליטי מוזיקלי פופולרי נוסף, הפעם בגרסה הבריטית של המותג המצליח "אקס פקטור". כלי התקשורת דיווחו אז על הגעתו של אהרוני לשלבים מתקדמים בתכנית, והזיכרון הקולקטיבי הישראלי (לפחות של אלו שהיו מודעים לכך) קיטלג אותו תחת קטגוריית 'אומן המחפש הצלחה בחו"ל'.
זו, מסתבר, נראתה אז לרגע במרחק נגיעה, ואחר כך הפכה למה שקורה כשבחור צעיר ורגיש בוחר להשתתף בשתי תכניות ריאליטי בפרופיל גבוה, בין גיל 17 ל-23. היום הוא אומר שהוא מרגיש יותר טוב מבעבר, אבל עד לפני שנתיים הסיפור היה שונה לגמרי. "אם אני צריך להגדיר את הזמן הזה בחיים שלי, אומר שזו באמת אחת התקופות בהן אני מרגיש הכי מבסוט", הוא אומר. "מאוד שלם, מאוד נינוח, משהו שהרבה זמן לא הרגשתי. אבל במשך תקופה ארוכה זה לא היה ככה. כל הפוקוס ש'אקס פקטור' קיבל כאן נורא הבהיל אותי בהתחלה".
הרגשת שתולים בך תקוות גדולות.
"אני תליתי בעצמי כל כך הרבה תקוות, לקחתי הרבה על הכתפיים. כל דבר שעשיתי באותה תקופה היה מבחינתי עניין של חיים ומוות. חשבתי שאם שיר שלי לא יצליח זה יגדיר אותי כאכזבה. אבל מתבגרים, אני היום בן 25. לפני 'אקס פקטור' בכלל לא חלמתי על לעזוב הכל ולפתוח את הראש לתרבות אחרת ולהופעות בברים קטנים שאף אחד לא מכיר אותי בהם. אני רגיל מגיל 17 שלא משנה לאן אני הולך השם או הפרצוף שלי הולכים לפני. פתאום הכל קורה לי בלי 'כוכב נולד' ובלי השם המוכר".
את חווית לונדון הוא מסביר כרצון לקבל בחו"ל את מה שקיבל בארץ. "זה מצחיק, כי באותה תקופה אמרתי לעצמי 'אני עושה את זה כי אני כבר מרגיש סיפוק ממה שהשגתי כאן'. היום אני יכול להגיד בדיעבד שהיה חסר לי משהו. בסופו של דבר אנחנו חיים במדינה מאוד קטנה, מדינה שיש בה לא עלינו הרבה דברים לא חיוביים. בין אם זה מלחמות, ממשלה מתפרקת כל שני וחמישי והרבה דברים שמעכירים את האווירה.
מתוך "אקס פקטור" הבריטי
"יש כאן גם איזושהי תרבות נורא צינית. היום אני יכול להגיד שחלק מהבריחה שלי ללונדון נבעה מרצון להתחיל נקי במקום שלא ישפטו אותי בו מהיום הראשון. שיכירו אותי מההתחלה. רציתי להופיע בצורה קצת יותר גרנדיוזית, כי פה בארץ גרנדיוזיות זו קצת מילה גסה. אז אמרתי למה לא. בסופו של דבר לעשות שוב ריאליטי, 'אקס פקטור' במדינה אחרת, זה לא כמו לשחק כדורגל בשביל שאהיה שלושה חודשים בפריים טיים של הוט".
חשבתי "איזה כיף, אני מופיע, מכיר אנשים בתעשייה", הוא מספר היום, הרבה אחרי שחזר לארץ ומביט על חייו אז דרך מראה אחורית מפוכחת. "בסופו של דבר הגעתי לשלב די מתקדם בתוכנית ונפתחו לי לא מעט דלתות. נפגשתי עם חברות ניהול ואנשים שרצו להשקיע בי. פתאום אני מוצא את עצמי יושב עם המנהל של קרייג דיוויד ואנחנו מתחילים לעבוד ביחד, אני רואה שאנשים מקשיבים לשירים שלי, שירים שלא הושמעו קודם ברדיו, ואחרי ההופעה הם באים לתת כרטיס ביקור. זה מילא אותי, זה היה הניצחון שלי".
ומתי הגיעה הכאפה?
"אחר כך, אחרי התקופה הראשונה והטובה הזו, אתה פתאום קולט שחסרים לך דברים. חזרתי לארץ, עברתי לגור עם שותף מחוץ לבית, ופתאום קלטתי שאני מתעסק בלבנות משהו שהוא לא פה, שהוא רחוק והאופק שלו נורא לא ידוע, ואתה בעצם מפסיד כרגע את שתי הקריירות. אתה לא מצליח בטירוף בחו"ל ובישראל אתה לא מוציא שום דבר ולא מספק לקהל שלך חומרים. פתאום עברה עלי איזושהי חרדה - מה קורה איתי, איפה אני בעוד שנה, היתה לי תקופה של ממש חרדות. דיכאון".
במה זה התבטא?
"אני לא יכול אפילו להסביר מה זה הדיכאון הזה. הייתי מוצא את עצמי במיטה ימים. אתה מרגיש במשך כל היום, גם בבוקר, כאילו זה לילה. כל מה שאתה רוצה זה ללכת לישון. היה לי מאוד קשה עם זה ובהתחלה גם התכחשתי לתקופה הזו. אמרתי 'בסדר, זו כנראה עייפות'. אבל הבנתי שיש כאן איזושהי בעיה שאני לא מצליח באמת להקים את עצמי ברמה הנפשית, ברמה המנטלית. הייתי חושב על התרחישים הכי גרועים. אם הייתי שולח מיילים ולא היו עונים לי זה היה סוף העולם מבחינתי. היה לי נורא קשה לקבל את זה".
הרגשת שהקריירה שלך חווה רגרסיה?
"הרגשתי שאני לא מצליח לספק, שזה לא קורה כמו שחשבתי. היה לי נורא קשה להבין איך השוק הזה עובד. זה שוק נורא שונה מישראל. פה כשאני פוגש אנשים הם מכירים אותי. שם אתה צריך ממש לדחוף את עצמך. יכול להיות שאדם אחר עם מצב נפשי פחות דכאוני משלי באותה תקופה היה אומר 'וואלה, משהו פה מתחיל לקרות, בואו נשאר כאן'. אני נורא נבהלתי מהעוצמה של זה. פתאום אתה צריך להלחם בשיניים. זו היתה שנת שבירה, אפילו סוג של התעייפות".
חן אהרוני - "נוסע רחוק". "פתאום ממקום שכולם מכירים אותך אתה צריך להלחם בשיניים"
אפשר להבין את זה. זו כוויה ראשונה מתעשייה מאוד אכזרית.
"מגיל 17 אני מנסה להיות הכי טוב, ודווקא בשנה הזו של השינוי משהו בי נשבר, לא הצליח להתמודד עם הלחץ. הרגשתי שאני חייב משהו חיצוני שיעזור לי, אז התחלתי במשך תקופה לקחת כדורים גד דיכאון שעוד יותר לא עשו לי טוב. אני חושב ששפטתי את עצמי על זה שאני לוקח כדורים. היתה לי מערבולת נפשית מאוד קשה. בהתחלה הפסקתי ליצור, ואז הקול שלי נעלם לגמרי ברמה שכבר הייתי צריך לבטל הופעות. החלטתי שלא לנסוע יותר ללונדון".
בוקר אחד הקול פשוט נעלם?
"בהתחלה חשבתי שזה איזה משהו ויראלי שתיכף יעבור. אתה מנסה לשיר ואתה מרגיש שיש לך תקרה שחוסמת אותך, שאתה לא מצליח לייצר את הקול שלך. בהתחלה אמרתי שכנראה משתנה לי הקול, סבבה, בגיל 24 זה יכול לקרות. אבל אז קלטתי לאט לאט שאני לא מצליח להחזיק. הופעתי ופתאום הרגשתי שאני חייב להוריד את כל כל הסולמות. נכנסתי לסרט ולחרדה שאם אני אתחיל להופיע לא אצליח לעמוד בזה, אז הייתי מבטל הופעות.
"זה היה לי נורא קשה להתמודד עם עצם העובדה שהדבר שאני הכי טוב בו ומה שאני עושה כל החיים שלי זה המקום שיש לי בו את הכי הרבה חוסר ביטחון. הלכתי לכל המטפלים, רופאים מהשורה הראשונה שקשורים למיתרי קול, וכולם אמרו לי 'אין לך שום בעיה, מבחינה רפואית המיתרים בסדר גמור'. הבנתי שבאמת יש פה איזושהי בעיה בראש, בעיה נפשית".
לא כל כך קשה להבין את שעבר על חן במפגש האמיתי עם החיים האמיתיים. אהרוני, ילד 1990 שהגיע ב-2007 מחולון אל לב הפריים טיים, אמנם לא זכה בעונה של "כוכב נולד" בה לקח חלק (בועז מעודה זכה לכבוד באותה שנה), אך הצליח שלא להיעלם מעין הציבור ואף הוציא שני אלבומים, תחת מיתוג מחושב כ"ג'סטין טימברלייק הישראלי", זמר מקומי וצעיר שלא מתבייש לעשות פופ.
בין היתר הספיק אהרוני לחתום על חוזה עם חברת התקליטים NMC, להנחות תכנית בערוץ 24, ומשם לצאת למסלול המוכר שכלל הצגות חנוכה, שיתופי פעולה מוזיקליים, קדם אירוויזיונים ומצעדי השמעות. אחרי שחזר מלונדון עוד הספיק אהרוני להנחות את "מבזק ה-X", התכנית שליוותה את גרסתה הישראלית של "אקס פקטור" ואף הוציא אי.פי. בינלאומי באנגלית.
הנחייה, הצגות חנוכה ודואט עם אסתי גינזבורג
לא הרגשת שהוכחת את עצמך כבר? למה היית צריך את זה?
"תשמע, זה מצחיק כי אנשים שאני פוגש היום בתעשיה אומרים לי 'איך אנשים אוהבים אותך', 'איך אתה מתוק ומקסים' וכל הדברים האלה. אני נורא שמח שאוהבים אותי ושיש לי חברים בתחום הזה, אבל לקח לי שנים להרגיש שבאמת אוהבים אותי. במשך כל תקופת חטיבת הביניים והתיכון וגם ביסודי, הייתי מהילדים הכי לא מקובלים. מאלה שלא מוקפים בחברים. תמיד הייתי מגיע לבית הספר והיו מוצאים על מה לצחוק עלי, על מה להעיר, כמו שלצערי הרבה ילדים עוברים גם בימינו. הדבר המשמח בכל זה, כביכול, הוא שזה בנה אותי. זה בנה לי איזושהי חומה ששמרה עלי".
על מה צחקו עליך?
"הייתי ילד נורא אמנותי. רגיש, נורא נחבא אל הכלים. אמנם הייתי מופעי בטקסי בית ספר אבל גם זה היה סוג של צחוקים אצל אנשים, 'מה אתה שר, זה בדיחה'. לא הייתי עונה לאנשים. היום אני יודע שאם מישהו יבוא אלי בקטע מלוכלך אני אענה לו. פעם אם מישהו היה מנסה אותי או עושה לי איזשהו טיזינג הייתי שותק ומוריד את הראש. הפכתי לאיזושהי מטרה קלה והרגשתי לא נוח עם עצמי.
הדבר היחיד שהיה לי בו ביטחון היה השירה שלי. רק בטקסים הייתי מרגיש מלך, ואחרי זה הייתי יורד מהבמה ולא מישיר מבט. בדרך כלל כשילדים רואים אנשים חסרי ביטחון אז הם עושים דברים רעים בשביל להרים לעצמם. למזלי לא נולדתי לדור הפייסבוק. ילדים היום בפייסבוק זה מכה, שיימינג על ימין ועל שמאל בצורה מאוד מסוכנת. לי זה לא היה ככה, למזלי, אבל כל אחד והחוויה שלו".
אבל בשלב מסוים זה הופך לסיפור סינדרלה כשאתה מתפרסם והכל משתנה.
"יצא לי לפגוש בחורה שהיתה ידידה טובה שלי בבית הספר לפני כמה חודשים והיא אמרה לי 'אתה קולט מה קרה? אתה היית הילד הכי לא מקובל, כזה שאף אחד לא רואה אותך בבית הספר וחזרת אחרי החופש הגדול במעמד שסוגרים אותך בכיתה בהפסקות'. באותה תקופה היתה הערצה מטורפת ל'כוכב נולד', פתאום כולם מתקרבים אליך ורוצים להיות חברים שלך. היום בדיעבד אני חושב שזה גרם לי לא לסמוך על אנשים, לא לתת לכל אחד להתקרב".
היום, הוא טוען, הוא במקום טוב יותר. תחזק את הזוגיות היציבה בתולדותיו, שר שוב וגם יוצר. עם התרופות האנטי-דכאוניות הוא הפסיק, נכנס לאולפן והחל לאסוף חומרים לאלבום שיראה אור בתחילת 2016. אלבום עתיד להציג את אהרוני באור שונה, עדיין פופי אבל גם - מתוקף הגיל, הניסיון, שברון הלב והחוויה - מעט פחות קופצני.
"החיים לא כאלה פאן", הוא אומר. "היה מטען כבד מאוד שסחבתי במשך המון זמן, אבל אני חושב שבסופו של דבר מוזיקה באה להעביר גם את הדברים החיוביים שעוברים עליך בחיים וגם את אלה הפחות טובים. 'זרים' הוא השיר הראשון שכתבתי כשיצאתי מהתקופה הזו של הדיכאון וכשהפסקתי עם הכדורים. בגלל זה בחרתי להוציא אותו ראשון, שייצג את הקו של האלבום, שיציג את ימי שאני היום".
ומה עם ההשוואה ההיא לג'סטין טימברלייק?
"אני כבר לא מתייחס להשוואות. לשמחתי אני שומע את זה הרבה, אבל גם לצערי כי בסופו שלדבר זו תווית. חן של פעם היה מנסה לספק לך את הסחורה ולא את מה שאני רוצה. אני מקווה מאוד שאנשים ישתחררו מזה, כי בסופו של דבר התוויות האלה מגבילות. התווית הזו שחייתי אותה כל הזמן הגבילה אותי וגרמה לי לאיזשהו לחץ נפשי. היום אני כבר משחרר את זה, תקראו לזה איך שאתם רוצים לקרוא לזה. אני קורא לזה חן אהרוני".
קיים תרחיש שבו הקאמבק לא הולך יפה, הקהל התבגר והרדיו לא רוצה להכניס את השירים לפלייליסט. אתה חושב על זה?
"בוודאי. אני לא צריך לחשוב על התרחיש הזה, זה כבר קרה לי. בקריירה של שמונה שנים אתה חווה גם הצלחות וגם כשלונות. אז חוויתי על בשרי את האלבום הראשון שלי, שהצליח מאוד והשירים התנגנו ברדיו, ובאלבום השני השירים לא עברו פלייליסט. אתה מסתפק בדברים החיוביים האחרים. הצלחות ברשת, במדיה פורסט, קהל בהופעות.
"יש גם דברים שלא מצליחים וזה בסדר. אני לא הולך להתאים את עצמי ולכוון לתחנת רדיו מסוימת או לטעם הקהל. אני כבר לא תולה את כל התקוות שלי בהצלחה או הצלחה של סינגל או אלבום. פעם זה היה לחכות כל סוף יום ולקבל דיווחים, לראות מה קרה, לעקוב אחרי היוטיוב ואם השיר עבר פלייליסט של רדיו אחד או אחר. היום האושר שלי לא נמדד באם מבקר יגיד שהשיר שלי טוב או לא".
