שתף קטע נבחר

 
צילום: shutterstock

אובמה הכי נורא לישראל מכל נשיאי ארה"ב?

בגין נגד קרטר, שמיר נגד בוש האב וקלינטון ורייגן נגד ההתנחלויות: יחסי ישראל-ארה"ב מזכירים זוג שנשוי שנים רבות ולעתים רב בקולי קולות, אך באותה עת הולך ומחזק הקשר. כך צריך לראות גם את משבר אובמה-נתניהו

 (צילום: AP) (צילום: AP)
(צילום: AP)

לא המשבר הראשון, ובוודאי שלא האחרון: "אני לא מבין", אמר מזכיר המדינה האמריקני לשרת החוץ הישראלית. עבורו זה היה ברור "שעתידה (של ישראל) לטווח הרחוק... תלוי בקיומם של יחסים ידידותיים עם שכניה הערבים... אם ישראל תישאר מוקפת בעוינות, לא קיים די כוח צבאי" להבטיח את קיומה של מדינת ישראל.

 

"מגלים עולם " - מאמרים אחרונים:

מניה בטוחה להשקעה. ביטחון הוא מלך העולם / פרופ' אנה ליאנדר

אולי בהוואנה ירקחו תבשיל לשלום קולומביאני / חוויאר פרננדו טורס פרסיאדו

ישראל-גרמניה, 50 שנה: עדיין לא חברות אמת / ד"ר פליקס ברנסקוטר

היום שבו חברות יתבעו את האיחוד האירופי / פרופ' יורם הפטל

 

ולמרות כל זאת, טען מזכיר המדינה, ממשלת ישראל לא מיצתה באמת ובתמים את הניסיון להגיע לשלום עם שכנותיה. "אם היו מאמצים ישראליים לזכות בידידות מצד מדינות ערב, הם לא הועילו". מזכיר המדינה המשיך לקונן: "ישראל קידמה חלקי הצעות (בלבד) שאינם מתגבשים לאיזשהו דפוס פעולה ברור שניתן להבחין בו".

 


לגולדה נאמר: "אם ישראל תישאר מוקפת בעוינות, לא קיים די כוח צבאי להבטיח את קיומה" (צילום: ארכיון לע"מ) (צילום: ארכיון לע
לגולדה נאמר: "אם ישראל תישאר מוקפת בעוינות, לא קיים די כוח צבאי להבטיח את קיומה"(צילום: ארכיון לע"מ)
מזכיר המדינה ניסה להרגיע את בת שיחו לגבי "החברות והסימפטיה של הממשל הנוכחי כלפי ישראל", ובכל זאת, המזכיר אמר שהוא "לא יכול לראות כיצד דרכה הנוכחית של ישראל יכולה להוביל לאיזשהו פתרון לבעיות של ישראל".

 

לרוב מייחסים את המשברים לעמדות "אנטי-ישראליות"

חילופי הדברים הללו התקיימו בין מזכיר המדינה האמריקני ג'ון פוסטר דאלס ושרת החוץ הישראלית גולדה מאיר בדצמבר 1956. מאז, שיחות כמעט זהות בתוכנן התקיימו אינספור פעמים בין ממשלות ישראל לבין הממשלים האמריקניים.

 

אנחנו זוכרים משברים דומים בין מנחם בגין לבין ג'ימי קרטר בסוף שנות ה-70 וגם בין יצחק שמיר לבין ג'ורג' בוש האב ב-1991, משברים שאנו נוטים לייחס לעמדות "האנטי-ישראליות" של הנשיאים המדוברים. אולם, אנו נוטים לשכוח שעימותים חריפים לא פחות התרחשו גם עם תומכיה הגדולים ביותר של ישראל כמו רונלד רייגן וביל קלינטון.

 

לדוגמה, לאחר שמשבר שלישי במספר התעורר בשנתו הראשונה של ממשל רייגן, שגריר ארצות הברית בישראל דאז סם לואיס אמר שהטמפרטורה של היחסים בין המדינות הגיעה "לרמות סאב-ארקטיות". מגיש הטלוויזיה דיוויד ברינקלי אפילו שאל את שגריר ישראל "האם אתה יכול לראות כיצד... היחסים בין שתי המדינות יצליחו לעולם להיות שוב חמים וחבריים?" 


גם לידידה הגדול של ישראל היו עימותים חריפים עמה. קלינטון, רבין וערפאת בבית הלבן ב-1993 (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
גם לידידה הגדול של ישראל היו עימותים חריפים עמה. קלינטון, רבין וערפאת בבית הלבן ב-1993(צילום: רויטרס)

חשוב להעלות שתי נקודות בהקשר הזה. הראשונה היא שלא מעט פרשנים הדנים בסוגיה זו סובלים מזיכרון קצר להפליא בכל הנוגע להיסטוריה של המתחים ביחסי ישראל-ארה"ב. את הזעקה החוזרת ונשנית לפיה "ברק אובמה הוא הנשיא הנורא ביותר לישראל בכל הזמנים" יכולים להביע רק אלה שהם צעירים מכדי להכיר (או זקנים מכדי לזכור) את המאה ה-20.

 

היחסים הללו מזכירים בני זוג הנשואים שנים רבות ולעתים רבים בקולי קולות, אפילו בזמן שהם חוגגים את חתונת הזהב שלהם. גם כאן, נראה שהמריבות הרבות (לעתים ציבוריות ומכוערות) לא משפיעות על המגמה ארוכת השנים, משום שהיא רק מתחזקת והיחסים רק מתהדקים.

 

המשותף לרוב המריבות - השימוש הישראלי בכוח

באופן דומה, נכון שמערכת היחסים הזו מתקיימת באופן מיטבי כאשר יש לה תמיכה מצד שתי המפלגות - הדמוקרטית והרפובליקנית - אך זה לא תמיד המצב. מספיק להיזכר בהערתו הידועה לשמצה של ג'יימס בייקר הרפובליקני - לשעבר מזכיר המדינה - "שיילכו לעזאזל היהודים... הם בכל מקרה לא הצביעו בשבילנו", על מנת לקבל מעט פרספקטיבה היסטורית על הפוליטיקה המפלגתית של התמיכה במדינת ישראל.

 

נקודה שנייה, עם זאת, היא שהמריבות הללו הן כמעט תמיד על אותם הנושאים בדיוק. ראשית, יש ביקורת כלפי ישראל מצד הממשל האמריקני הנוגעת לשימוש בכוח. זה קרה סביב הפלישה ללבנון ב-1982, התגובה הראשונית לאינתיפאדה השנייה, וההפצצות של מתקני הגרעין בעיראק ובסוריה ב-1981 וב-2007 בהתאמה. לאחר ההפצצה בעיראק, ארה"ב אפילו השעתה משלוח מתוכנן של מטוסי קרב מסוג F-16. כמעט בלתי אפשרי לדמיין שמועמד רפובליקני כיום יאמץ את החלק הזה ממורשתו של רייגן.

 

אך נקודת המחלוקת העיקרית היא שארה"ב, החל מסיום מלחמת העצמאות, התנגדה לניסיונות ישראליים לתפוס שטחים נוספים, או לכל צעד שנועד לחזק את האחיזה שלנו בשטחים כבושים. כך היה ביחס לצעדיה של ישראל לקראת סיפוח חלקים מסיני ב-1956, איחוד ירושלים, חקיקת חוק רמת הגולן ב-1981, וכמובן, כל הבנייה בהתנחלויות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ב-1967.

 

כאשר מתעוררים העימותים הללו, ישראלים נוטים לזלזל בעוצמה שבה המדיניות האמריקנית היא אכן חוצת-מפלגות וחוצת ממשלות, ולא רק התוצאה של קפריזה נשיאותית כזו או אחרת. זוהי בדיוק הסיבה שהשיחה בין דאלס ומאיר נשמעת לנו מוכרת כל כך גם כיום.

 

ד"ר קמרון ס' בראון הוא עמית פוסט-דוקטורט במכון דיוויס לחקר היחסים הבינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים  

 

המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם", שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: gettyimages
בגין ורייגן ב-1981
צילום: gettyimages
המדיניות האמריקנית חוצת-מפלגות ולא תוצאה של קפריזה נשיאותית. ד"ר קמרון ס' בראון
מומלצים