ברוכים הבאים לשום מקום

כביש צדדי, צר ומשובש מוביל אל פסגת ההר שעליה שכן חומש. הדרך לשם לא מסומנת וקל לפספס את הפנייה מהכביש הראשי, שעם הזמן כוסתה חצץ ועפר. אחרי כמה מאות מטרים מתגלים הסימנים הראשונים למה שהתחולל כאן לפני עשור - סרטים כתומים ארוכים קשורים עדיין לסלעים בצד הדרך, ואחריהם צלקת שחורה ועגולה על הכביש, עדות לצמיג שהוצת ובער.

בכניסה ליישוב מקדם את פנינו מחסום ברזל כבד, מונח על שתי בטונדות שעליהן כתוב "ברוכים הבאים - חומש", ומצידן השני מרוססות בערבית המילים "פת"ח, חמאס, החזית העממית". אנו פותחים את המחסום הלא נעול וממשיכים במעלה הדרך.

מגדל המים של חומש, והכתובת המפורסמת(צילום: צביקה טישלר, "ידיעות אחרונות")

העימותים האלימים בעת פינוי חומש(צילום: עמית שאבי, "ידיעות אחרונות")

(צילום: עמית שאבי, "ידיעות אחרונות")

(צילום: עמית שאבי, "ידיעות אחרונות")

(צילום: צביקה טישלר )

פניות אחרות בין הכבישים המיותמים מגלות בטונדות נוספות, עם הכיתוב בערבית "ביטחון - כוח 17", יחידת העילית של פת"ח שהפכה למשמר הנשיאותי ברשות הפלסטינית. צמחייה פראית כבר מכסה את המקומות שבהם עמדו בתי היישוב, גלי אבנים משרידי ההריסות מציצים מעליה. רק המדרכות הצבועות אדום-לבן ושני עמודי חשמל מיותמים מעידים שפעם היו כאן חיים.

שקט מעורב במועקה אוחז בנו במהלך הנסיעה האיטית. בראש ההר ניצב עדיין מגדל המים המיתולוגי של היישוב והנוף ממנו עדיין מרהיב. הכתובת הענקית "חומש תחילה!" ולידה סמל המנורה עדיין מרוססת עליו, אבל במבט קרוב יותר רואים כתובות גרפיטי בערבית ובאנגלית, המשבחות את החזית העממית, את אללה ואת ירושלים. בצידו השני של המגדל כתבו אלמונים באנגלית "פלסטין - אנחנו אוהבים אותך", כתובת שמישהו דאג לכסות בצבע.

לפתע מופיעים מולנו ארבעה נערים יהודים, כיפות גדולות לראשיהם וטליתות מעל החולצות. הם מתקרבים אלינו בחשד, מכסים את פניהם מחשש לזיהוי. "מי אתם?" הם צועקים, "אין לכם מה לחפש כאן". כשהם מבינים שאנו עיתונאים, הם פותחים בריצה במורד ההר ונעלמים בסבך של שיחים ועצים, לא עוצרים לדבר איתנו ולהסביר למה הם שם ועל מה הם שומרים.

"כהנא חי" מול "אל קודס"

אנו יורדים לאט בדרך חזרה וממשיכים הלאה, לשא נור הסמוך, ששרידיו נראים היטב מפסגת חומש. כביש קצר, שבתחתיתו תחנת דלק פלסטינית נטושה, מוביל אל היישוב. המבנה המרכזי שלו - במקור מצודת משטרה מתקופת המנדט - עדיין עומד על תילו ומסביבו עצים ושיחים. עשור אחרי הפינוי הוא נטוש ומוזנח. חלק מחדריו הרבים הוסבו במהלך התקופה לדיר כבשים, אך היום הוא ריק ושומם.

המבנה המרכזי בשא נור נטוש ומוזנח(צילום: צביקה טישלר, "ידיעות אחרונות")

המחאה בעת פינוי שא נור. רק הגרפיטי נותר(צילום: מיכאל קרמר, "ידיעות אחרונות")

מלבד ריח השתן והצואה החריף, בולטת כאן גם מלחמת הגרפיטי העברית-ערבית שמתחוללת בו: "מוות לערבים" לצד "גדודי עז א-דין אל-קסאם", "נוער חומש כבוד" וסמלה של תנועת כהנא חי לצד הכיתוב "אל קודס". למישהו גם היה חשוב להביע דעה מוזיקלית והוא ריסס בכמה מהחדרים "זוהר המלך". אבל בין הקשקושים ישנם עדיין העיטורים המקוריים שצבעו את הקירות בימים שבהם אנשים התהלכו וגרו בהם.

מחוץ למבנה אנחנו מוצאים את נאדם חליליה, תושב שכם שסיפר כי הוא בא לפה כדי לנשום אוויר, להתבונן בנוף ולהירגע. "פעם בשבועיים מגיעים לכאן מתנחלים. הם נכנסים למבנים ועושים רעש. מדי פעם מתפתחים עימותים וצעקות עם הפלסטינים אבל זה לא יוצא משליטה", הוא אומר ומתלונן על כך שהפלסטינים לא יכולים להתגורר באף אחד משני היישובים, אף שישראל פינתה אותם. "תראה את חומש", הוא מצביע דרומה, "איזה נוף משגע יש משם".