יש אמת בשקר / סיכום משחק מספר 4
סטיב קר שינה גישה ושיחק "מלוכלך", שלף שפנים ואפילו, שומו שמיים, שיקר. הכל נכון והכל מותר. כי זה גמר ה-NBA. ויש אפילו דרך לעצור את לברון ג'יימס. טוב, רק להאט אותו מעט. שרון דוידוביץ' על הניצחון הגדול של גולדן סטייט על קליבלנד ועל הדרך בה הכוכב האמיתי של הווריורס רוצה שנזכור אותו
אבל בניצחון הגדול של גולדן סטייט ווריורס על קליבלנד קאבלירס הבוקר (ו'), לא היה צורך בקלישאות וגם לא ברומנטיקה. הכל היה נורא פשוט. זו הייתה "סתם" קבוצה טובה יותר, עם סגל רחב יותר, שביצעה התאמות מקצועיות נכונות וניצחה. והיא אפילו לא הייתה צריכה להיות במיטבה בשביל לעשות את זה. מהעבר השני, זו הייתה "סתם" קבוצה פחות טובה, פצועה וקצרה, שקלעה רק 4 מ-27 מהשלוש, והפסידה.
זהו.
חברים יש רק באגד. ובפייסבוק
סטיב קר הוא החבר הטוב ביותר של דייויד בלאט מבין מאמני הליגה. יש להם סיפור משותף מעניין, כבוד הדדי מעורר השתאות והם אפילו כמעט עבדו יחדיו. מרגש.
אבל כאן זה גמר ה-NBA. המקום בו קווין מקהייל מבוסטון העיף פעם את קורט ראמביס מהלייקרס ליציע. רק בשביל למנוע סל, רק בשביל לנצח. אז סטיב קר החליט להוריד את הכפפות (קלישאות. עובד טוב בספורט) והתחיל לשחק "מלוכלך".
"האמת? שיקרתי", ענה קר בחיוך ממזרי לשאלה מדוע בבוקר המשחק טען כי אינו מתכוון לשנות את החמישייה, אך בסופו של דבר פתח עם אנדרה איגוואדלה במקום אנדרו בוגוט. "זה כאילו שהייתי הולך לחדר של דייויד בלאט, דופק לו בדלת ואומר לו את האסטרטגיה שלי. אז שיקרתי".
והוא אפילו לא התנצל. לא הייתה לו סיבה. סוף סוף, אחרי שלושה משחקים של קיבעון תפיסתי, השיטה השתנתה. הוא הלך על סמול-בול, לפעמים רק עם פאוור פורוורד בעמדה 5, העניק יותר דקות לדייויד לי האפקטיבי בהתקפה, יותר דקות לשון ליווינגסטון לשם האיזון בקו האחורי וקיצר את הסגל לשמונה שחקנים בלבד.
כל זה אולי עלה לו בריבאונד התקפה אחד או שניים (או 10), אבל הקצב שוב חזר להיות הקצב של גולדן סטייט. הגבוהים של קליבלנד נאלצו לצאת מהצבע והנעת הכדור והאינטנסיביות עלו - במקום 16 אסיסטים במשחק השני, 14 אס' כבר במחצית. במקום 12 זריקות עונשין במשחק השלישי, 27 הבוקר.
אך השינוי הגדול היה בהגנה. טימופיי מוזגוב שחקן נפלא, אבל לא אחד שינצח לך סדרה. אין בעיה שיקלע 28 נק' ויהיה הקלע המוביל של היריבה. המטרה של קר הושגה - להוציא את הכדור מלברון ג'יימס הסחוט.
לחץ בהובלה, שמירות כפולות גם מחוץ לצבע ו-22 זריקות בלבד מצד ג'יימס, לעומת 71 בשני המשחקים הקודמים. הנה, למרות כמעט טריפל דאבל, נזכרנו שלברון בן אדם. סוג של. שבסגל של שישה שחקנים בלבד (ג'יי. אר. סמית' נוכח נפקד עם 0 מ-8 מהשלוש ו-12 מ-47 בסדרה) עייפים ותשושים, גם גיבורי על לפעמים נראים אנושיים.
לא בלי האיגי שלי
אם לא הצטרפתם רק העונה לקהל ה-NBA, ואם יש לכם זיכרון טוב, גם אתם יודעים מיהו שריף עבדור ראחים. סמול פורוורד גבוה ומוכשר שכיכב לכמה רגעים בסוף שנות ה-90, רשם מספרים נאים בטור הנקודות בקבוצות קטנות ואפילו נבחר פעם לאולסטאר.
לאנדרה איגוואדלה היו את כל הסיבות להפוך לעוד "עבדור ראחים". המון נקודות, יופי של מספרים, יופי של כסף, אבל לא משהו שזוכרים 20 שנה קדימה. אז הוא החליט לעבור להיות שחקן משלים בקבוצה גדולה. הסכים לוותר אפילו על מעט כסף ובעונה השנייה בגולדן סטייט, גם לרדת לספסל.
השחקן המנוסה ביותר של הווריורס נראה לפתע כאופציה האמינה ביותר בהתקפה, עם שיא עונתי של 22 נק' במשחק הכי חשוב של העונה. תוסיפו לזה את הנתון המדהים של 18 מ-54 בלבד ללברון ג'יימס כשאיגוואדלה שומר עליו, ולא קיבלתם את האקס פקטור, גם לא את הפקטור. קיבלתם נכון לעכשיו, ובמידה שגולדן סטייט תנצח, את ה-MVP של הגמר. ואז כבר באמת אין סיכוי שתשכחו אותו, כמו שעשיתם עם עבדור ראחים.
או כמו שחוזר על המנטרה הפרשן מארק ג'קסון - זה כנראה הזמן ל-Getting Iggy With It.
מסכימים? בואו לדבר על זה בטוויטר של שרון דוידוביץ' או בעמוד הפייסבוק
