הכדור בידיהן: סיפורה של נבחרת הרוגבי
"מחוץ לרדאר": לוחמת טקוואנדו לצד אצנית וסקייטרית, עולות חדשות יחד עם ילידות הארץ, בחורות צעירות ואמהות לילדים. מתוך מגוון אנושי מיוחד נבחרת הנשים ברוגבי הצליחה ליצור תלכיד מגובש ומנצח ולנפץ הרבה סטיגמות חשוכות. וגם: אופן ההכרעה התמוה בג'ודו
בכל תחילת אימון, כשנבחרת הרוגבי נשים של ישראל עורכת מתיחות, יש תרגיל אחד שהן לעולם לא יחסירו. ולא, לא מדובר בתרגיל אפקטיבי מאוד או בכלל.
חברות הנבחרת מוכנות להישבע שהתרגיל הקרוי "דריונוס" על שם ההוגה שלו, שחקנית הנבחרת, דריה וליקובסקי, איננו מותח שום שריר, ובכל זאת הוא הפך לחלק בלתי נפרד מההווי הקבוצתי.
וכך, מדי אימון, תצעק קפטן הנבחרת, אירה לוין, סרן בקבע: "ועכשיו למתיחת דריונוס", בעוד המאמנת, מיקי וייצמן תענה: "אין דבר כזה בכלל!", וכל הבנות יבצעו את התרגיל בעל התועלת המפוקפקת.
האנקדוטה החביבה והמשעשעת הזו חושפת רק טפח קטן בהווייתה של אחת הנבחרות המיוחדות והמלוכדות בספורט הנשים הישראלי.
הן מגיעות מכל חלקי הארץ, טווח גיליהן נע בין בחורות בשנות העשרים המוקדמות לאמהות לילדים שכבר חצו את ה-40. הרקע הספורטיבי שלהן מגוון – מלוחמת טקוואנדו ועד לסקייטרית, חלקן נולדו בארץ, חלקן עולות חדשות – אך ברגע שמתחיל האימון והן עורכות את האסיפה הקבוצתית מחובקות זו עם זו במעגל גדול, הערב-רב הזה הופך ליחידה מגובשת ולוחמת אחת.
הכל התחיל בנשים דתיות בירושלים
ימי הבראשית של רוגבי הנשים הישראלי היו בשלהי שנות התשעים בירושלים. אז, קבוצה של נשים דתיות אנגלו-סקסיות הקימו את הקבוצה הראשונה, שבהיעדר יריבות אחרות בארץ, יכולה הייתה לערוך אך ורק משחקים פנימיים בין שחקניותיה.
עם השנים הקבוצה החלוצה מירושלים התמוססה ומרכז הכובד עבר לתל-אביב שם הוקמה קבוצה בחסות האוניברסיטה. ב-2005 איגוד הרוגבי האירופאי הזמין את האיגוד הישראלי לשלוח נבחרת נשים לאליפות רשמית ברוגבי שביעיות, וכך נולדה לה הנבחרת הישראלית הראשונה.
"נשיא האיגוד בא לשוחח איתנו לפני הנסיעה ואמר שהוא מקווה שלא נחזור באמבולנסים", נזכרת ליאת גלר (37), מוותיקות שחקניות הנבחרת ושופטת רוגבי בינלאומית במקביל, "דווקא לא חזרנו באמבולנסים, אפילו סיימנו במקום התשיעי מתוך 12. משם התקדמנו, ב-2008 כבר מצאנו את עצמנו במוקדמות אליפות העולם עם מעצמות כמו אנגליה וספרד ואפילו לא סיימנו אחרונות. זו הייתה חוויה מדהימה בשביל אוסף של סופר-חובבניות".
בשנים האחרונות רוגבי הנשים הישראלי עובר תהליך חיובי שכמו בהרבה מקרים אחרים התחיל דווקא ברגע שפל. ב-2012 צנחה הנבחרת הישראלית לדרג ב' (השלישי והנמוך ביותר) אחרי טורניר גרוע במהלכו ספגה תבוסות קשות.
מאז, תחת הדרכתה של המאמנת וייצמן, הנבחרת נמצאת בקו עלייה והחזרה לדרג א' נראית ריאלית מתמיד. אחרי שבשנתיים האחרונות סיימה הנבחרת את אליפות אירופה דרג ב' במקום השלישי ופספסה את העלייה לדרג א' במעט, בסוף השבוע הבא, באליפות שתיערך בקרואטיה, השחקניות לא מוכנות להתפשר על פחות ממקום ראשון. "המטרה והשאיפה היא זכייה באליפות, כל דבר אחר יאכזב אותנו מאוד", מצהירה גלר.
המקום הראשון מעבר להעפלה לדרג א' מבטיח גם בונוס מפתה נוסף – השתתפות בטורניר הקדם אולימפי. בשנה הבאה, לאחר היעדרות של 92 שנים, הרוגבי חוזר למשחקים האולימפיים והנבחרת הישראלית עשויה לזכות בהזדמנות להיאבק על אחד מהכרטיסים הבודדים שיוענקו לטורניר.
ממסלול הריצה לדשא של הרוגבי
גם בגלל שרוגבי הנשים הוא תחום חדש ומתפתח בארץ, הרבה מהשחקניות מגיעות במקור מתחומי ספורט אחרים. אחת הדוגמאות הבולטות היא ליאת קוגון (28), סגנית אלופת הארץ לשעבר לנוער ב-100 מ' וב-200 מ'. חברותיה לנבחרת מספרות שיריבות באירופה פשוט לא יודעות איך לאכול את המהירות המסחררת שלה.
קוגון ערכה אימון בחדר הכושר באוניברסיטה כשאחד משחקני נבחרת הרוגבי גברים סיפר לה שמחפשים נשים עם יכולת אתלטית לענף. למרות שלא ידעה דבר על רוגבי, קוגון הסכימה לנסות ותוך זמן קצר התאהבה בעיסוקה החדש עד כדי כך שהחליטה להתמסר לו בבלעדיות ולוותר על האתלטיקה.
"תחושת ההדדיות בין קבוצות בליגה ובין קבוצות במדינות אחרות זה משהו שאין בענפי ספורט אחרים. עשיתי טיול של חודש וחצי לארגנטינה ופניתי שם לקבוצת נשים כדי לשחק איתן והן קיבלו אותי בשמחה. בסיום משחק פה למרות שכולן עוד מזיעות, אנחנו הולכות ביחד לפאב ושותות בירה", מספרת קוגון.
מימנו יציאה לטורניר באמצעות הציבור
בתחושת הגיבוש והמחויבות החזקה למטרה המשותפת אפשר לחוש באופן בולט אצל נעמה אייזנברג, אחת משחקניות הנבחרת. אייזנברג המתגוררת בגליל העליון נוסעת פעמיים-שלוש בשבוע שעתיים לכל כיוון (בתנאי שאין פקקים כמובן) כדי להגיע לאימונים. אף אחד לא ישלם לה החזר הוצאות דלק על הקילומטראז' העצום שהיא עושה, ובכל זאת גם את אימון הרשות שנערך בתחילת השבוע האחרון היא לא החמיצה. "נכון, אני ושחקניות אחרות מהצפון מוציאות הרבה כסף מכיסינו, אבל אנחנו עושות את כל זה כדי לראות את עצמנו זוכות באליפות אירופה".
הנושא הכספי והתמיכה הכלכלית הוא עניין כאוב בנבחרת. מדובר בחובבניות שאינן מתפרנסות מהרוגבי ועובדות בעבודה נוספת. אפילו מאמנת הנבחרת, מיקי וייצמן, מסתפקת במשכורת סמלית של 800 שקל בחודש. ובכל זאת, הן היו שמחות מאוד לו היו זוכות לתמיכה כספית בכל הקשור לפיתוח הספורט עצמו.
"הגוף הכי משמעותי שלא עזר לנו זה 'אתנה' (הפרויקט הלאומי לקידום ספורט הנשים בישראל, א.ד), אומרת באכזבה, וייצמן, "אנחנו כבר שנים מתחננות מהן לתמיכה ולא קיבלנו עזרה אף פעם".
כשהבינו שעל המוסדות הרשמיים קשה לבנות, החליטו הבנות לדאוג לעצמן. כך, כשרצו לארגן לעצמן משחקי הכנה לקראת אליפות אירופה, הן החלו בפרויקט גיוס המונים באמצעות אתר "מימונה" ומימנו בעזרת הציבור את יציאתן לטורניר ידידות באתונה בו סיימו במקום השני.
"פשוט הטרפתי את הבנות במשך חודש כדי שיפיצו את הפרויקט ובסוף באמת מימנו את הנסיעה", מספרת גלר.
וכמו נשים אחרות המתעסקות בספורט עם אלמנט פיזי מובהק, גם לחברות נבחרת הרוגבי יצא להיתקל בחייהן בהערות סקסיסטיות או סטריאוטיפיות מכוערות.
"כשאנחנו מתאמנות באוניברסיטה אז לפעמים בנים שמשחקים שם כדורגל זורקים כל מיני הערות, 'כולן לסביות ברוגבי' וכאלה שטויות", מספרת קוגון, "לי אישית מפריע שאנשים אומרים לי שזה ספורט אלים. צריך להבדיל, זה ספורט אגרסיבי, אבל לא אלים".
"אנשים שאומרים לך דברים כאלו מנסים להוציא ממך משהו רע", מוסיפה אייזנברג, "צריך להתמודד בחוסר תגובה או לענות קצת בסרקזם ולתת לבנאדם להרגיש שהוא אמר משהו מטופש".
קוגון: "לפעמים יש גם עניין של הומור עצמי, שיחקנו פעם אחת נגד נבחרת רוסיה שהיו להן שחקניות ממש גדולות ובינינו צחקנו עליהן".
אייזנבורג: "באמת גם אצלנו זה מפתה לפעמים להגיד על שחקנית יריבה, 'היא נראית כמו חתיכת גבר', אבל כשזה בא מאיתנו זה יותר סלנג כדי להסביר כמה היא שחקנית מסוכנת ומרתיעה ברמה הספורטיבית. כשזה מגיע מאנשים מבחוץ זה בא ממקום אחר".
מ"אתנה" נמסר בתגובה: "היחידה המקצועית אתנה פועלת תחת המועצה הציבורית לקידום ספורט הנשים ובפיקוח מנהל הספורט. באמות המידה של אתנה מתוקצבים 12 איגודי ספורט, ענף הרוגבי אינו כלול בתוכניות אלו. סך-הכל ישנן 18 תוכניות מקצועיות לקידום ספורטאיות ילדות ונערות. בנוסף, אתנה יצאה בקול קורא לפרויקטים באיגודים, מועדוני ספורט ורשויות מקומיות בתחום התשתיות והרחבת מספר הילדות העוסקות בספורט: סה"כ זכו 21 פרויקטים לקידום ספורט לילדות.
הפרויקט כפרויקט ציבורי פועל על-פי נהלים ברורים וחוק חובת המכרזים - אינו מתקצב באופן ספונטני, או על פי בקשה זו או אחרת לקבלת תקציבים אלא על-פי תכנית מוגדרת מראש. בסופו של יום תקציב הפרויקט איננו תקציב עבור כל ספורט הנשים בישראל, אלא מקדם שינוי עמדות בקהילה ומקדם ענפי ספורט בתכניות מוגדרות מראש".
אופן ההכרעה התמוה בענף הג'ודו
ענף הג'ודו נהנה בשנים האחרונות מעומק רב וממספר גבוה יותר של ספורטאים עם סיכוי להגיע לאולימפיאדה ביחס לעבר. כידוע, בכל משקל תוכל ישראל לשלוח אך ורק נציג אחד ולכן צפויים כמה מאבקים מרתקים על ההשתתפות באולימפיאדה, במיוחד במשקל עד 66 ק"ג שם צפויים להילחם על כרטיס בודד שלושה ספורטאים, גולן פולק, ברוך שמאילוב וטל פליקר.
לפני אולימפיאדת לונדון אופן ההכרעה בין ספורטאים היה פשוט ביותר, מי שידורג גבוה יותר בדירוג העולמי בתאריך מסוים הוא שייסע לאולימפיאדה.
הפעם לעומת זאת, איגוד הג'ודו ניסח אופן הכרעה מורכב יותר כשחלק מסעיפיו אף מעוררים תמיהה של ממש. הדירוג העולמי נותר הפקטור המרכזי בהכרעה, אלא שלו נוספו מספר סייגים.
שימו לב לסעיף 3: "במצב בו פער הדירוג בין הספורטאים הוא שלושה מקומות או פחות (שתיים או פחות אצל הנשים), יהיה רשאי מאמן הנבחרת להמליץ
בפני הוועדה (ועדה המורכבת מיו"ר איגוד הג'ודו, מאמן הנבחרת ומנהל היחידה לספורט הישגי), כי הספורטאי שייצג את ישראל באולימפיאדה הוא הספורטאי המדורג נמוך יותר תוך ציון נימוקיו המקצועיים. לוועדה תהיה סמכות להחליט מי יהיה הספורטאי שישתתף על-פי כללים אלו".
אם יש דירוג עולמי נחרץ וברור, מדוע בכלל צריך להשאיר פתח להחלטה של ועדה? כל חובב ספורט יודע שגם פער של שלושה מקומות או אפילו מקום אחד הוא עדיין פער לכל דבר. ובהרבה מקרים השגתו דורשת מהמנצח המון יזע דמעות, שבמקרה הזה עשויים להישפך לחינם.
על מנת לקבל הבהרה על אופן ההכרעה החדש, פניתי למנהל היחידה לספורט הישגי, דני אורן שהסביר: "יכול להיות מצב שמאמן רואה שני ספורטאים קרובים בדירוג, אבל מבחין שאחד מהם הרוויח את הנקודות בטורנירים קטנים יותר והשני בטורנירים גדולים, ולדעתו הספורטאי השני מתאים יותר לאולימפיאדה. ההחלטה בכל מקרה לא תהיה של הג'ודו בלבד, גם אני אשב בוועדה וגם מנכ"ל הוועד האולימפי, גילי לוסטיג, יהיה בתמונה ותהיה לו אמירה. אנחנו מודעים לכל הרגישויות שיהיו שם. זו לא תהיה החלטה של מאמן או של ועדה מקצועית של הג'ודו בלבד, ממש לא".
לפנייה לכתב/ת 
