החדש של מיוז: מלחמה רבה על לא דבר
"Drones", האלבום החדש והשביעי של מיוז, עוסק כרבים מקודמיו במלחמת עולמות - אדם מול מכונה. ובעוד שהריפים חזקים ומלאי פאתוס במיטב המסורת של הלהקה הותיקה, קשה לחמוק מהמחשבה שהשטיק הקונספטואלי של הסולן מאט בלאמי וחבריו כבר מוצה
הפעם למשבצת אויבות האנושות נכנסות הדרונס, אותן רחפות-מזל"טים שלפי בלאמי ושות' שואבות מהאדם את הרצון לתקווה ולחיים והופכות אותו לרחפת בעצמו, או קשקוש אחר בגינו נשמע כאילו בלאמי חייב לשנות את מינוני התרופות שלו, או לפחות להפסיק לצרוך רק ספרים של אייזיק אסימוב.
בחודשים שקדמו ליציאתו, הבטיחו חברי מיוז שהאלבום החדש יהווה חזרה למקומות המוזיקליים מהם צמחו ושיבה לבסיס היצירתי ממנו התפתחו. למען האמת ניתן להבין את הרצון שלהם בשיבה למקורות. האלבום "The 2nd Law" מ-2012 עשה לא מעט כדי להרחיק מהלהקה את גרעין המעריצים הקשה שלה, בזכות שימוש מופרז באלמנטים של דאנס, פופ ואפילו דאב סטפ, כמו גם נדידה למחוזות "קווינים" מאוד (ומיוז, אחרי הכל, היא בראש ובראשונה להקת גיטרות).
מיוז - "Dead Inside". האקספוזיציה שמחזירה אחורה
במילים אחרות, על אף המועמדויות לגראמי שזכה בהן, וכנראה גם בגללן, רבים מאלו שליוו את מיוז עד אז בחרו לעזוב אותם ברגע שהחלו להישמע קצת כמו מייקל ג'קסון. האם "Drones" יצליח להשיב הביתה את הילדים שאיבדו את המוזה? זו השאלה המרחפת מעל האלבום (לצד, כמובן, שלל רחפות רובוטיות שואבות תקווה).
אם "Dead Inside", השיר הפותח את האסופה, הוא אינדיקציה לקו המוזיקלי הנוכחי של מיוז, אז בהחלט אפשר להגיד שמיוז חזרה אחורה - אבל לא אל ההתחלה המוקדמת, כמו יותר אל ימי "Black Holes and Revelations" מ-2006. כמו במקרה של "Supermassivblackhole", הסינגל (המעולה) שהוביל את האלבום ההוא, גם כאן אנחנו פוגשים במיוז שמוגשת באסתטיקה אייטיזית משהו, עם השפעות ברורות מפרינס וקווין.
מדובר בשיר אקספוזיציה בו מגלה גיבור השיר והאלבום כי הוא, ובכן, מת מבפנים, ועובר לצד של אותן רחפות שמייצגות במהותן ובהווייתן את האתנטיתזה לאנושיות. עד הרצועה השנייה "Psycho", מאמץ הגיבור תכונות רצחניות. זהו שיר מיוז קלאסי ומנצח, שהריף שמוביל אותו מספיק חזק כדי שנתעלם מצווחות ה"אני רוצח מטורף!" שהוא מכיל.
מיוז במיטבה כשהיא לא מנסה להתחכם ועושה את מה שהיא יודעת לעשות. גם "Mercy”, הרצועה השלישית ברצף, הוא שיר מיוז טיפוסי שיכול היה להופיע באלבומים שהוציאו באמצע העשור הקודם, וכעת עטוף בהפקה פופית יותר. לרגעים, וסליחה בפני מעריציה האדוקים של הלהקה, אפשר לדמיין גם את הקילרז שרים את אותו שיר בדיוק.
מיוז - "Psycho". עם רוצח מטורף
מכאן הולך הסיפור ומסתבך, מציג קונפליקטים של שליטה ורצון חופשי, עד רגע הגאולה בו שב הגיבור המיואש אל חיק האנושות ומביס את הרובוטים האכזריים. וכן - כמו התמה המד"בית הגרנדיוזית, גם המוזיקה עצמה צוברת יותר ויותר פאתוס ככל שמתקדמים במסע אל בטן האלבום. "Reapers" הגלאמי שואב אלמנטים של הייר מטאל, אם נתעלם לרגע מההשאלה הבוטה והתמוהה של קטע הבייס ליין מ"Around The World" של הצ'ילי פפרז. ברצינות.
התיאטרליות ניכרת גם ב"The Globalist", קטע בן עשר דקות שמתחיל שקט, הופך אגרסיבי לקראת האמצע ואז מקבל נופח של מיוזיקל, סרט הודי בגרסת החלל. כמו "רפסודיה בוהמית", נניח, רק לעניים (הנשלטים על ידי רחפות). "Revolt", לעומת זאת, הוא שיר כמעט בריט-פופי, ובו קריאה להמונים למרוד.
מיוז - "Mercy". שיר מיוז טיפוסי
אם כן, אין המון סאבטקסט או תחכום במיוז של 2015, ואת מקומם תופסים צלילים רובוטיים משעשעים (כן "Defector", אנחנו מדברים עליך), או זעקות "אתם יכולים למרוד!", "אין יותר תרבות!" ו"אתה לא יכול לשלוט בי, אני עריק!". אלו לא נצעקות כמטאפורה אלא במשמעותן המקורית.
במיטב המסורת שלה, מיוז מגישה למאזיניה אופרת רוק בומבסטית, תסכית "מלחמת העולמות" מודרנית בגרסת המיוזיקל, ובכך היא מצליחה בעצם לעשות את שהבטיחה בחודשים האחרונים: להשאר נאמנה לעצמה ולשוב לצליל שהחמיא לה בעבר. אבל פרט לעובדה שמיוז הוציאה אלבום שהולך ומדבר כמו אלבום של מיוז, קשה שלא להתייחס לעובדה שבאיזשהו מקום - סר חינו של הקסם החייזרי של בלאמי.
מיוז - "Reapers". אלמנטים של הייר מטאל
מיוז תמיד היתה הילד המוזר של הכיתה, זה שמעדיף להתעסק בעב"מים, כוכבים וחלליות. בשלב מסוים זה כמעט הפך מצופה ממנה. אבל גם אם יש לה היום את התעוזה והאומץ להוציא אלבום קונספט בעידן בו הסינגל והשיר הבודד מולכים, ועוד אחד שמתיימר לחקור את ה"דה-הומניזציה של עולם המלחמה", קשה להימנע מן המחשבה שאולי בשלב זה השטיק של בלאמי וחבריו קצת מוצה.
עם הזמן, השנים, האלבומים והפלישות ממאדים - הולך ונהיה ברור שמיוז היא פחות רדיוהד ויותר AC/DC, הרכב שהתקבע אולי יותר מדי על קונספט שהפך מעט שחוק עם הזמן. מלהקה לגיטימית, מהבודדות בז'אנר הרוק שעוד סובבו את הגלגל באגרסיביות ובחיוניות ראויות לציון, היא הפכה ללהקה כיפית אמנם, אבל כזו שמעט מביך לקחת ברצינות. ולראיה, שיר הנושא שחותם את האלבום, שכולו קשת של הרמוניות קוליות שמימיות, הינו קטע כנסייתי שנשמע כמו מיסה שעוסקת ב-ניחשתם נכון, רחפנים.
בהופעה חיה עדיין מדובר במפלצת פרפורמנס אדירה, חללית שהגיע הזמן שמישהו ינווט כבר אל שמי המזרח התיכון. כלהקה פעילה שמקליטה חומרים חדשים, ובכן, מיוז עדיין יעילה ונותנת בראש, אבל עודף הדרמה הופך אותה ללהקת גילטי פלז'ר, וזה משנה במשהו את האופן בו ניתן לצרוך ולהכיל אלבום שלה.
מבחינה טכנית הכל עדיין שם, אבל רעיונית אולי כדאי למיוז לרחף למקום אחר, למחוזות תכניים חדשים אותם טרם חקרו. במיוחד כי הסיפורים על מלחמת עולמות, שואה גרעינית או מלחמת עולם שלישית היו חינניים פעם, אבל לאור מה שהמציאות מספרת לנו מדי יום על האופן בו העולם מסתובב - נראה שרחפנים קצת פחות מפחידים אותנו.
