"אקס פקטור": לא נפסיק לשיר, בינתיים

מהר, בלי לחשוב, ענו על השאלה הבאה: איזו עונה של "אקס פקטור" עלתה אתמול? מי שאמר שניה - אני מצדיעה לו בהכנעה, כי תכלס זה מרגיש כמו עונה דו ספרתית. כל כך הרבה גרורות דומות מידי של הז'אנר איגרפו אותנו במהלך השנים, והעובדה ששנה וחצי (בדיוק!) הפרידו בין העונה הראשונה לשניה לא בדיוק הקלו על הרצף. אבל כן, זו רק העונה השניה, והיא תנסה להבקיע בין קורי העכביש של השכחה ולהזכיר לנו במה היא בעצם שונה מכל אחיותיה לז'אנר שגוועו גם הן לאיטן, לפחות ככל שזה נוגע לבאזז. כי בדבר אחד אין ספק: הז'אנר, לפחות במתכונתו הנוכחית, כבר זינק את הכריש, רקד איתו על הבר בבולגריה ועשה איתו קריסטל מת'. "אמריקן איידול" בוטלה, "אקס פקטור" האמריקנית ירדה אחרי שלוש עונות כבר בשנה שעברה וזה רק עניין של זמן עד שנדביק את הפער.

כבוד השופטים עברי לידר, שירי מימון, רמי פורטיס ומשה פרץ (צילומים: רשת)

מבחינתנו זהו גם החלום ושיברו - העונה הראשונה הסתיימה כזכור עם נצחונה האופטימי של רוז פוסטאנס, והעונה השניה (שבת, ערוץ 2, 21:00) מוצאת אותה בפיליפינים, מאחר והחוק אוסר עליה לעבוד למחייתה ממוזיקה בארץ, ולחזור לפה היא תוכל רק עם ויזת תייר. החלום להמריא מהמקפצה הזו לקריירה מוזיקלית הולך ודוהה נוכח המציאות. עומר-אדמים הם נדירים בנוף והמקסימום שהמתמודדים יכולים לקוות אליו הן 15 הדקות הוורהוליות פלוס הסתחבקות מאוד לא אמינה עם בר רפאלי, שנדמה שהיא עם יד אחת על המקרופון ובשניה כבר מכינה מגבון.  

בר רפאלי והמתחרים. לא שמנו לב שנעלמת

ניכר שההפקה משתדלת מאוד להנשים את הגוסס. לא שיש לה כל כך הרבה ברירות – אם יהיה להם מזל הם יצליחו לשים יד על כמה כשרונות כריזמטיים או להביא דמויות יותר צבעוניות. בפרק הראשון קיבלנו כמה ילדי-פופ, את נציגת העדה החרדית המתבקשת, אנונימית לעת עתה, ואת גבירתנו הנאווה בצורת ערס צעיר, סורר ומצונן שעשה לשופטים חשק לביית אותו קצת, אבל הצליח לעצבן עוד לפני שירד מהבמה. המתמודד הראשון, דודו, ששר חווה אלברשטיין והצליח להמריא מעל הגימיק של מזרחי ששר שיר של אשכנזים, הציב רף גבוה שאף אחד מאלה שבאו אחריו לא הצליח לדגדג, והיה גם היחיד שהצליח לרגש, או כמו שקוראים לזה היום - ייצר לחם ושעשועים לעם.

מחממים את הגרון. "אקס פקטור"

ברור לכל שהקונספט של תחרות נקייה הולך ומזדקן בעוד אנחנו מדברים, וכבר לא עונה על הצרכים של הצופים. מכיוון שיש גבול לכמה אפשר לצחוק על המתמודדים, טריק שהצופים כבר לא עפים עליו כמו פעם אלא אפילו מתרעמים, הכדור עובר באופן טבעי אל השופטים. כדי לייצר עניין העורכים מנסים ללכלך את השואו בהרבה רגעים נועזים סמי-אותנטיים מאחורי הקלעים - שירי מימון עוקצת את עברי לידר ואת פיוז'ן (מי? בדיוק), משה פרץ לוחך גרגירי רימון מכף היד הפתוחה של עברי לידר, את פורטיס מתלונן שהוא לא מקבל סודה - והתחרות בין השופטים מקבלת דגש, כי מישהו צריך להזכיר לנוש המתמודדים פה הם רק הפרשים שמזיזים השופטים כדי להביא את הגביע לשבעה מיליון ישראלים שצופים עכשיו בבית.

השופטים משתפים פעולה - אלא שגם כל היופי הזה לא באמת יכול להציל את הז'אנר, שבסופו של דבר עדיין מבוסס על אותם רגעי-סכרין מתוקים ומבויימים לעייפה של מתמודדים שעוברים או לא לשלב הבא בתוכנית ולכן יבכו או יצהלו או יתבאסו או יתחבקו או בר רפאלי וירגישו לרגע שזה אולי הדבר הכי מסעיר שקרה להם בחיים. ולמרות שעברי לידר ושירי מימון - בעיקר מימון - הם אולי שניים מהשופטים הכי מוצלחים ששעשועוני מוזיקה סיפקו לנו, זה עדיין לא מספיק כדי להתמכר לעונה. פורטיס, כבודו במקומו מונח, מגיע על תקן הסב הטוב של הפאנל ומשה פרץ מתקשה לייצר את האדג' שחיוני לתוכנית. אז השטיחים אדומים מתמיד והלימוזינות ארוכות ומבריקות והגלקסיות כולן מצטחצחות נוכח המעמד, אבל לקסם הבא "אקס פקטור" תזדקק לקצת יותר מחוות הדעת של סיימון קאוול.