אמן לאמן יוצר: האנשים מאחורי האלבומים

יהודה פוליקר. מאחורי האלבומים(צילום: אילן בשור)

גם ריקי גל, מצידה, רגילה מאוד לסוג כזה של חיבור. את שני אלבומיה הראשונים הלחין והפיק מוזיקלית מתי כספי, ובשנת 2009 היא הוציאה את האלבום "רואים את השנים", שהופק מוזיקלית בידי שמוליק דניאל ולירן נדל. נדל כתב והלחין את כל שירי האלבום, פרט לאחד.

לחיבור הזה, בין זמר מבצע ולבין יוצר דומיננטי שלמעשה עומד מאחורי האלבום כולו, שותפים לא רק פוליקר וגל. כולם זוכרים את "יחפה", אלבום הבכורה של נינט, בהפקתו המוזיקלית של אביב גפן, שגם יצר חלק ניכר מהשירים. גפן גם הפיק וכתב ב-1993 את אלבום הבכורה של קרן הכט, שנתפסה אז ממש כגרסה הנשית שלו, ובשנת 2008 חזר לאותה פונקציה עם הזמרת אלכס.

נינט - "יחפה". אביב גפן על ההפקה

יוצר אחר שעומד מאחורי אלבומים שלמים הוא עמיר בניון. הוא כתב והלחין את מרבית שירי האלבום "בקצה ההר" של גוב, את "כביום היוולדי" של יהורם גאון ואת "את" של ישי לוי. אם כי - וזה הבדל מהותי - באלבומים האלה בניון היה היוצר הראשי, ולפעמים הבלעדי, אבל לא המעבד והמפיק המוזיקלי, ולכן היה הרבה פחות דומיננטי בתוצאה הסופית.

אגב, בניון גם היה אמור ליצור אלבום שלם יחד עם גלי עטרי, אבל זה לא יצא בינתים לפועל. עטרי עצמה הוציאה בשנת 2008 את האלבום "בין האש לבין המים", שאת כל שיריו כתב סגיב כהן.

גידי גוב - "בקצה ההר". עמיר בניון כתב את השירים וגם הלחין

מה יוצא בעצם לשני הצדדים מהקומבינה הזו? הזמר המבצע חוסך, בראש ובראשונה, המון כאב ראש שכרוך בחיפוש סיזיפי אחרי חומרים, טקסטים ולחנים. ראיינתי בשעתו את גידי גוב, כשיצא האלבום "בקצה ההר", והוא תיאר את הליך איתור החומרים הזה כסיוט, שהוא הסיבה המרכזית למיעוט האלבומים שהוא מוציא בכלל.

ברגע שבו אתה מתחבר ליוצר אחד, הכל פשוט הרבה יותר קל. בנוסף, כשמדובר ביוצרים כמו פוליקר או בניון, האלבום זוכה מיד לתו תקן של איכות. עבור זמרת כמו ריקי גל, שהקריירה שלה לא ממש שגשגה בשנים האחרונות, החיבור ליהודה פוליקר, שנמצא בקאמבק מתמשך ומצליח - מעלה באופן אוטומטי את מניותיה. הרי עצם החיבור מהווה סוג של הבעת אמון של פוליקר ביכולות של גל.

ומה יוצא ליוצר? קודם כל - עוד עבודה ופרנסה. תמיד חשוב. וגם אמצעי נוסף לביטוי אמנותי. לשמוע טקסטים ולחנים שלך בוקעים מפי זמרת גדולה באמת כמו ריקי גל, או מפי אגדה כמו יהורם גאון זה תמיד מרגש. ויש גם את העניין האגו. לכאורה, מדובר בוויתור. היוצר נמצא מאחורי הקלעים, מותיר את הספוט לזמר.

ריקי גל - "ניצוצות". פוליקר הפיק והלחין את האלבום כולו

אבל בפועל, הוא מין אלוהים קטן, שבורא יציר חדש, בצלמו. זה נכון בעיקר לעבודה עם זמרים צעירים ולא מנוסים, כמו אלה של אביב גפן. אבל גם לחיבור עם הזמרים המנוסים יותר.

אז הבנו מה האינטרס של הזמר, ומה זה של היוצר. אבל השאלה הגדולה היא מה יוצא לנו מזה, כמאזינים. לטעמי, צריך להיות קליק יוצא דופן, מהדהד ממש, שנוצר בחיבור בין שני הצדדים, כדי להצדיק אותו. לא היו הרבה כאלה בארץ. האלבומים הראשונים של ריקי גל עם מתי כספי הם דוגמא מצוינת לחיבור מוצלח. למרות שה'מתי כספיות' נשמעת בהם בבירור, הם כולם בנויים ומכווננים עבור היכולות הקוליות של ריקי גל. בלעדיה, הם פשוט לא היו מחזיקים.

ריקי גל - "הנה פתחתי חלון". מתוך אלבומה הראשון, אותו הפיק והלחין מתי כספי

אני לא יכול להגיד את אותו דבר על כל שירי "ענבים כחולים", השת"פ הנוכחי שלה עם יהודה פוליקר. כמה מהם מצוינים ממש, כמו "דקה לפני כותרת בעיתון". אבל אחרים נשמעים כמו לחנים קלאסיים של יהודה פוליקר, שהוא יכול היה להשתמש בהם גם למטרות אחרות. בלעדיה.

זה עדיין אלבום לא רע בכלל, שמחזיר את ריקי גל - בעיניי, הזמרת הכי טובה שפעלה כאן - לבמה המרכזית, אבל לא היה מזיק כאן פיזור סמכויות. אגב, בשת"פ הקודם של פוליקר עם אלי חדד, שם פוליקר גם כתב את מילות מרבית השירים, החיבור היה מוצלח יותר, כי היוצר ממש נכנס לנשמתו של הזמר. הוא כאילו העניק לחדד את הכלים שאין לו בתחום הכתיבה וההלחנה כדי לבטא את עצמו. וב"עצמו", אני מתכוון לחדד. אצל ריקי גל, מרגישים יותר מדי את התפרים שמאחורי החיבור.