פיליפ ק. דיק: פשע הוא רק הגדרה תרבותית

למרות שהוא נכתב ב-1974 ומנבא את העתיד של שני עשורים אחר כך, אסור לרגע להתייחס ל"זולגות דמעותי, אמר השוטר" של פיליפ ק.דיק כספר מד"בי-נבואי-עתידני. יש בגישה הזו משהו משתק. כאילו אנחנו עדיין חיים בתקופת התנ"ך, לפחות באופן מנטלי, ומחפשים נביאי אמת.

פיליפ ק. דיק התקיים בציר זמן מקביל. וגם ברומן הדיסוטופי הזה, אחרי שמקלפים את השכבות הטכנולוגיות, נשארים עם חוויה מעוררת מחשבה וקשה לעיכול, במובן הקרימונולוגי-הגותי, זו כך מתברר, הדרך המרתקת ביותר לקרוא את הרומן הזה.

ג'ייסון טוורנר, מנחה טלוויזיה, זמר וידוען-על, מתעורר בוקר אחד ומגלה שבעצם אינו קיים. הוא קיים כמובן במישור הממשי, עד כמה שהוא מבין וחש, אבל כל רישום של קיומו במערכת הממוחשבת הגדולה שמקיפה את העולם - נמחק. הוא מבין שעליו להמציא לעצמו זהות שאולה זמנית, ויורד מהעולם הנוצץ שבמוחו אל תוך עולם תחתי ומפוקפק, עזובה אורגנית שהדרך להיות ממונע בה היא דרך רחפות. הוא לא יודע כמובן שבגופו מושתלים חיישני מעקב.

"זולגות דמעותי, אדוני השוטר". ספרו של פיליפ ק. דיק

הוא פוגש משחזרת זהויות נוירוטית הסובלת משגרון אהבה, עוד נימפומנית חובבת פילוסופיה, וכן את אחותו התאומה שהיא גם אשתו של גנרל המשטרה. היא נותנת לו משהו שהוא חושב שהוא מסקלין (ללא ספק, אחד הטריפים הרעים החזקים, המצמררים והמפעימים ביותר שנכתבו בספרות, טריפ רע שרק דיק יכול לכתוב כמותו). מכאן הדרך אל ההבנה של מה שקרה לו היא לכאורה קצרה, אבל המהמורות עדיין מעכבות ומצרות את צעדיו. הוא יגלה שהוא פיון במשחק אחר, ושהוא אמנם כבר נטוע במציאות הלכאורה ממשית, אבל גם היא הולכת לסגור עליו, עקב הקרייריזם החד-משמעי של גנרל המשטרה, פיליפ בקמן.

העלילה בספר זה היא דיקית טיפוסית. יש כאן את רוב האלמנטים המוכרים כמו המשחק הבלתי פתיר בין הממשי ללא ממשי, התצורות היעילות והמזוויעות של מדינת משטרה ממוחשבת, עולם של די.אן.איי, ניסויים גנטים בבני אדם המובילים לדרוויניזם חברתי, הפרט ההולך לאיבוד בתוך כל זה, הפרט שאין לו שליטה מעשית בחייו, שנתון למניפולציות אין סופיות של כוחות מנהל ובירוקרטיה בולעניים.

יחד עם זאת, אין בעלילה הזו מן קתרזיס הפוך, שיטה דיקית ידועה שמרימה את השמיכה מעל קן השרצים של הליניאריות,

זו שהופכת את קוארדינטות המציאות של הקורא, וממחישה לו שכל הדרך/ הספר היתה תרמית, ואי אפשר לדעת בכלל מה קורה ומה קיים בעולם מקביל.

במובן הזה, דווקא מעניין לבחון את היצירה הזו, ואת רוב יצירותיו של דיק, כפי שהן מתגשמות במאה ה-21 שלנו. זו אולי לא אותה טכנולוגיה במדויק - רק לחשוב שבמקום מכוניות ננוע ברחפות גורם למיגרנה גלקטית - אבל המהות היא אותה מהות, אפשר לקרוא לזה מאגר ביומטרי או גוגל, אבל אנחנו חלק מרשת לא ממשית הקובעת ושולטת בנו, עד כמה שנתכחש לכך ונאמר לעצמנו שאנחנו חופשיים לגמרי.

אבל כאמור, דיק עושה כאן משהו יותר מעניין, הוא למעשה הופך את הסטנדרטיים המוסריים של החברה. מה שאסור הוא מותר ומה שמותר הוא אסור. אין פשע המוגדר כפשע אם אין קורבן. לפיכך, סמים הם חוקיים, פדופיליה החל מגיל 13 היא חוקית, כך גם גילוי עריות. לא רק מפקד המשטרה שהוא בעלה של אחותו התאומה, יש עוד סצנה בה השוטרים תופסים גבר בוגר עם נער בן 13, ודיק משתמש בשוטרים כדי לייצג את עולם המוסר הקודם, הם יודעים שאינם יכולים לעשות דבר, אבל מביעים את שעט הנפש שלהם.

דיק לא צועק את המצב, הוא רק מראה איך הוא יכול להתרחש. התוצאה היא כמובן מעוררת סלידה, אך יחד עם זאת מעוררת מחשבה - כי החירות היא אף פעם לא סופית, האם היא בכלל צריכה להיות כך? מה קורה לאדם ברגע שנותנים לו חירות מוחלטת?

האם לא בהכרח הוא יוביל את עצמו ואת החברה שבה הוא חי לאבדון מוחלט? וכמובן, חברה נטולת פשע, לכאורה, היא גם חברה נטולת נשמה. אלו שני צדדים של אותו מטבע. ופשע כנראה הוא רק הגדרה תרבותית, הוא לא משהו אינהרנטי, כל עוד כמובן אף אחד לא נפגע. כמובן, כמו ברבים מספריו, דיק שם ללעג את כל פקודות הסמים למיניהן. המציאות מלאה במזיקים חוקיים ולא חוקיים, וגם כאן כמובן נכנסת חירות האדם.

סל הכל, "זולגות דמעותי, אמר השוטר" (כן, השם קצת אדיוטי, אבל אפשר לסלוח על כך) הוא לא מספריו הגדולים של דיק. יש יותר מטלטלים מבחינה עלילתית, ולמעשה גם מבחינה אינטלקטואלית, אבל עדיין התרגום הראשון שלו לעברית הוא אקט סופר-חשוב. סך כל, יש 11 ספרים של דיק שתורגמו, לכמה מהם לא יזיק תרגום מחודש (למשל "יוביק"), אבל עדיין רבים מהם מחכים לתרגום ראשון. אפשר לקוות שמתישהו בעתיד הפרויקט הזה יושלם.

 "זולגות דמעותי, אמר השוטר", מאת פיליפ ק.דיק. מאנגלית: עמנואל לוטם, הוצאת "כתר". 271 עמ'.