לפתוח את הדף, לצאת אל הרחוב

בעוד כמה חודשים אהיה בן 40. לשמחתי בדיוק עתה מתפרסם הרומן הראשון שלי ובכך אני מקווה שימנע ממני המשבר הידוע לשמצה. גברים מתבגרים רע. הם רק הולכים ומסתגרים בתוך עצמם, מאבדים עניין בחברים, רוצים שיעזבו אותם במנוחה, בטוחים שהם בוחנים את העולם במבט מפוקח ולא מבינים שהם בסך הכול הולכים ונהיים דומים לאבות שלהם.

אך לפני עשרים שנה, כשפתאום התחלתי לכתוב (ומאז לא הצלחתי להפסיק) ולקרוא ספרים כמו משוגע, היה עולמי צבוע בצבעים עזים של גילוי ומשמעות. נמלאתי התרגשות עצומה לנוכח הקיום היצירתי החדש שלי ולא הצלחתי לשמור הכול בבטן. לכן הקראתי טקסטים שכתבתי לכל מי שהסכים להקשיב, הכרחתי חברים שלי לשמוע אותי מקריא שירה, ועוד.

אבל היו כמה וכמה ספרים שהשפיעו עלי באופן כזה שהביא אותי ממש "לצאת אל הרחוב" ולעשות איתם משהו נוסף, איזה אקט רומנטי, שהשתלב היטב בתקופה הרומנטית שיצרתי לי אז בירושלים, באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת. אלה חמישה מהם:

שירי זלדה

את הספר, המאגד את כל שירי זלדה, קראתי פעמיים, ברצף, כאילו היה רומן. שיריה, שנכתבו לאורך חייה, מספרים סיפור על תמימות שובת לב שמתנפצת עם מותו של בעלה ונקברים תחת "החול הדק הנורא". אך עם השנים, כמו ביער שנשרף, חוזר מבטה אוהב החיים להפציע מתוך השירים, ואני, שהתרגשתי כל כך משיריה, לא הפסקתי להקריא אותם בקול לכל מי שהסכים לשמוע, אך הרגשתי שאין בכך די.

זלדה בצעירותה. השירים הובילו אל הבית שבו גדלה

יום אחד ידעתי מה עליי לעשות. לקחתי את ספרה בשקית, וצעדתי לעבר השכונה החרדית שערי חסד, שם התגוררה במשך תקופה - ברחוב הקליר 11. הגעתי אל הכתובת - בית דירות סתמי. שלפתי את הספר מהשקית, הבטתי לצדדים, פתחתי באחד העמודים והקראתי את השיר "הד רפה".

זו היתה רק ההקדמה. מיד כשסיימתי נכנסתי לתוך חדר המדרגות. הוא היה אפלולי ושקט. שוב פתחתי את הספר והקראתי בקול רועד שיר נוסף. אני לא זוכר איזה, רק זוכר את קולי מהדהד במעלה גרם המדרגות, ואת החשש שמישהו מהדיירים החרדים יופיע פתאום ויגלה אותי כך. אף אחד לא הופיע. כשסיימתי להקריא את השיר, המתנתי עוד רגע בשקט – לזכרה של זלדה - וברחתי משם.

"מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול", מאת יהודה עמיחי

כשהתחלתי לקרוא שירה, התחלתי עם יהודה עמיחי שהיה שכן שלנו, והקפדתי להמשיך לקרוא את ספריו במקביל לכל המשוררים האחרים שגיליתי בזה אחר זה. לספר "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול" היתה לי חיבה מיוחדת. שוב ושוב קראתי בו. וכרומנטיקן, אחד השירים האהובים עליי היה - "שיר שינה הדדי".

לילה אחד, כאשר ישבתי באחד הברים בירושלים, פגשתי בחורה שכמעט לא הכרתי, אך היא מאוד מצאה חן בעיני. היא היתה יפה, בעלת תווי פנים עדינים ומאירים. רציתי לדבר איתה, להרשים אותה באיזה אופן, אך היא היתה שקועה בשיחה עם חברה.

יהודה עמיחי. לכבות את המוזיקה - להדליק את האהבה(באדיבות חנה עמיחי)

הספר של יהודה עמיחי היה איתי, ופתאום עלה בי צורך עז להקדיש לה את "שיר שינה הדדי", אבל לא ידעתי איך.

"אם תכבי את המוזיקה," אמרתי לבסוף לברמנית, "אני אקריא בקול שיר" והברמנית, משועשעת, מיהרה לבצע.

אז נעמדתי, כשאני מגביה את עצמי בעזרת כיסא הבר, והתחלתי להקריא בקול: "מזמן רציתי להגיד לך שתשני. ועיניך אינן נותנות לישון, ירכיך/ לא. בטנך שאני נוגע בה, אולי." וכך הלאה. כשסיימתי, זכיתי למחיאות כפיים סוערות. גם הבחורה מחאה כפיים. אחר כך המוזיקה חזרה להתנגן, הבחורה חזרה לדבר עם החברה שלה, ואני הזמנתי לי עוד ערק. מעבר לכך דבר לא קרה, רק תווי פניה היפים הלכו והיטשטשו בזיכרוני עם השנים, אך השיר, והספר, עדיין איתי.

"הספר השלישי", מאת דליה רביקוביץ'

היה לי חבר טוב, קראו לו אלישע. הכרנו בכיתה א' ועד מהרה הוא כבר היה החבר השני הכי טוב שלי. אלישע היה משורר כבר אז, וכל ילדי כיתתנו הכירו את שיריו בעל-פה. הוא כתב כל השנים בעוד אני חלמתי להיות חוקר טבע באפריקה. אבל בגיל 20, כשהתחלתי לכתוב "ברצינות", נפגשנו שוב - הפעם הכתיבה קרבה בינינו.

שנינו התגוררנו במרכז העיר בירושלים והיינו יוצאים לשיטוטי לילה ארוכים ברחובות החשוכים של השכונות הוותיקות של ירושלים - מדברים ברצינות תהומית על ספרות ועל כתיבה. כתבנו אז סיפורים קצרים והקפדנו להקריא זה לזה בקול את שכתבנו.

יום אחד, כאילו הוא חושף בפני אוצר, הראה לי אלישע את הספר השלישי של דליה רביקוביץ'. הוא הקריא לי שיר, נדמה לי שאת "ברוח הנכונה", ומאותו הרגע, למשך תקופה, לא הפסקנו להתעסק עם הספר הזה, ולהקריא ממנו זה לזה. ההקראה לא היתה עניין פשוט, כי אלישע ראה את הדרך שבה מקריאים שיר (כפי שגם הקריא את סיפוריו) חלק בלתי נפרד מהשיר עצמו. הוא יכול היה להתחיל, לעצור, להתבלבל, לשוב ולהתרכז, עד שמצא את הדרך המוזיקלית הנכונה. אותי, לעומת זאת, האשים שאני מקריא שירה כמו בטקס יום הזיכרון.

דליה רביקוביץ'. פגישה עם השירים ועם חבר מפעם(צילום: יעל רוזן)

לאורך כל התקופה הזאת הספר השלישי של דליה רביקוביץ' כמו היה הספר הסודי של שנינו. לא ידענו מה לעשות עם ההתרגשות שאחזה בנו בכל פעם שהזכרנו אותו, לכן הקראנו ממנו שוב ושוב בקול, ושוחחנו עליו בשיטוטינו הליליים, מנסים להפיק ממנו עוד ועוד, לסחוט אותו עד הטיפה האחרונה.

הערצתי אז את דליה רביקוביץ'. רציתי לפגוש אותה, אפילו רק לרגע, אך במשך כל השנים האלה לא זכיתי לכך. עד שהגיעה הלוויה של יהודה עמיחי וארונו הוצב בכיכר ספרא בירושלים. דליה רביקוביץ' הייתה שם ואני דחקתי באבא שלי לעשות בנינו הכרה. ניגשנו אליה. לחצתי את ידה במבוכה והיא חייכה אלי חיוך דק.

זווית השפה העליונה שלה קפצה בטיק שלא חדל מלחזור על עצמו. יותר לא נפגשנו. אחר כך היא מתה. גם אלישע מת. בגיל 28 נהרג מפליטת כדור מאקדח שקיבל בעבודה זמנית כמאבטח. הוא היה אדם יוצא דופן וכותב ענק. "יש עפים ברוח הנכונה" הקריא לי אז, בחדרו המבולגן, בריכוז רב ובקול יציב, "ונספים לפתע בטרם עת".

"הבשורה על פי ישו", מאת ז'וז'ה סאראמאגו

יצאתי מדיסקוטק הסמוך לסינימטק בירושלים בארבע לפנות בוקר. הייתי קצת שיכור. במורד הרחוב התקדם זרם ארוך של אנשים, מרביתם דתיים. ניגשתי לאחד מהם ושאלתי לאן הם הולכים. הוא הסביר לי שהם בדרכם לכותל, לליל השימורים של חג שבועות והזמין אותי להצטרף. הצטרפתי.

רחבת הכותל היתה מכוסה בים של מתפללים ואני הייתי מושפע, באותה עת, מהספר "הבשורה על פי ישו". בחלקו הראשון, מתוארים חייהם של יוסף ומרים ומשולבות בהם הברכות שהם מברכים מבוקר עד לילה. הספר כמו התעורר בתוכי, ואני נמלאתי חדווה דתית לא ברורה. "ברוך שעשני נקבים נקבים חלולים חלולים" הכרזתי במרץ בשירותי הכותל ביחד עם איזה זקן חרדי, בעוד אנחנו נוטלים ידיים. "שמע ישראל" קראתי יחד עם הבחור שאליו הצטרפתי לאחר שפילסנו את דרכנו אל קיר הכותל - והכול בהשראת הגוי האפיקורוס הקומוניסט הזה, סאראמאגו.

אחר כך הוא דחף בידי סידור ולקח אותי מעט הצידה, שם עמדה קבוצת מתפללים.

"מניאקים," צעקו לעברנו חרדים שעמדו מולנו, "בני זונות."

"למה את מקלל אותי?" שאלתי אחד מהם.

"כי אתה רפורמי מניאק," הוא השיב - רק אז הבנתי לאיזה קבוצת מתפללים הצטרפתי.

"אני רפורמי?," קראתי, "אני מניאק? אני חילוני! באתי מדיסקוטק!" (והראיתי את חותמת המועדון על זרועי), "יש לי כיפה מקרטון על הראש!"

"אז אתה לא," הוא אמר, "אבל הם כן," והצביע על עמיתי לקבוצה.

"הבשורה על פי ישו". הגיע עד לכותל

אלוהים יודע מה נפל עליי, אבל אני מצאתי את עצמי קורא בתגובה בקול: "כולנו יהודים, כולנו יהודים, אנחנו צריכים להתאחד יחד", וכך הלאה. עד מהרה החלה להתקבץ סביבי קבוצה של חרדים שרק הלכה וגדלה. בתחילה קיללו אותי, אך אני בתשובה חזרתי על המנטרה: "אני חילוני, באתי מדיסקוטק" (והראיתי את חותמת המועדון על זרועי), "יש לי כיפה מקרטון על הראש - כולנו יהודים, כולנו יהודים..." וכו'. לתדהמתי, רבים מהחרדים הצעירים שהקיפו אותי לא הצליחו לעמוד מול הדמגוגיה הפשוטה והאפקטיבית שלי.

'זה מצליח', חשבתי לעצמי, 'אני ממש כמו ישו מהספר - מלך היהודים'. בשלב מסוים נעמדה לצדי נערה רפורמית שהתווכחה יחד איתי עם החרדים. 'נהדר', חשבתי, 'מרים המגדלית!'

השמש החלה לזרוח, הכותל נצבע אדום ונאומי רק הלך ונמלא פאתוס. "כולנו יהודים, כולנו יהודים," קורא אל ההמון המקיף אותי. 'אתה כמו ישו', אני אומר לעצמי, כבר כמעט בקול- 'אם רק רצית היית יכול להיות מלך היהודים!'

הבוקר עלה, הרוחות נרגעו, והמתפללים הלכו ואיבדו בי עניין. אני חזרתי הביתה מאושר ומואר דרך רחובות הרובע היהודי. כשהתעוררתי בצהרי אותו היום היה לי הנג-אובר וכבר לא הייתי מלך של אף אחד. אבל את הכיפה מהקרטון אני שומר אצלי עד היום.

"היצירה", מאת אמיל זולא

פעם נסעתי לחופשה עם הוריי בעמק הדורדון בצרפת. התגוררנו במשך כשלושה שבועות אצל חברים שלהם שחיים בבית אצילים

(לשעבר) המוקף שדות, יערות ואחו. הימים שעברו עליי היו פסטורליים והתאימו בדיוק לדימוי העצמי שלי בזמנו. עבדתי על סיפור קצר שכתבתי בחדר עבודה מאולתר, וקראתי המון ספרים - ביניהם היה גם ספרו של אמיל זולא, "היצירה".

חיי העוני הקשים של הציירים האימפרסיוניסטים במאה ה-19, הסובלים מלעגו של הממסד האמנותי הצרפתי, המתוארים שם נגעו ללבי. למען האמת, בעיקר קנאתי בהם. דמות האמן העני המורעב נראתה לי אז נשגבת, בוודאי כאשר רבצתי שם, בבית האצילים, עם בטן מפוטמת בחזות אווז ויין צרפתי.

בספר יש רגע שבו הגיבור, הצייר קלוד, מטייל עם בת זוגתו כריסטין על גשר "סן-פר" שעל נהר הסן ופתאום עוצר. הוא מביט על ה"איל דה לה סיטה" הנשקף מהגשר וחווה הארה פתאומית שתביא אותו לצייר את שראו עיניו. לאורך שני עמודים מתואר מה שעיניו ראו: גגות הנוטר-דם וסאן שאפל, נמל סן-ניקולא, המרחצאות, המכבסות, הרציפים, העצים, הפסל המתנוסס בראש האי. זהו רגע מכונן בספר המתואר לפרטי פרטים - רגע ההשראה שבו הצייר רואה פתאום את הציור שהוא עומד לצייר.

לפני שעזבנו את צרפת, עשינו לילה בפריז. טיילנו ברחובותיה ואני החלטתי שאני חייב למצוא את הגשר שהחליף מאז את שמו לגשר ה"קרוסל".

העמדתי את הוריי ואת אחי הקטן במרכז הגשר. נעמדתי בצמוד לגדר המפרידה בין הגשר לנהר הסן ושלפתי את הספר. פתחתי אותו בעמוד המתאים והתחלתי להקריא, בקול, את שני העמודים המתארים את מה שנראה היום כמו אז, ואת מה שנראה אז וכבר איננו, ויכולתי לראות בעיני רוחי את אמיל זולא עומד שם, היכן שעמדנו אנו, ורושם את מה שיראו עיניו של גיבורו הטרגי. לפעמים אני עוד מתגעגע לימים התמימים האלה.

ספרו של איתמר אורלב "בנדיט" ראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד.