מהמוצדקות שבאלופות ה-NBA / טור
שלוש שנים אחרי שריקות הבוז צורמות לבעלים, קיבלו אוהדי גולדן סטייט אלופה ראויה ואוהדי הכדורסל זכו באלופה בלתי נשכחת עם משחק עוצר נשימה. אלופה עם מסר. לברון ג'יימס היה פנומנלי, אבל שוב למד שמשחק הכדורסל גדול ממנו. שרון דוידוביץ' מסכם את סדרת הגמר של 2015 ומוריד את הכובע בפני דייויד בלאט
אליפות היא תהליך. והתהליך של גולדן סטייט ווריורס לא החל בניצחון לפנות בוקר (ב') 97:105 על קליבלנד קאבלירס והזכייה באליפות ה-NBA. היה זה רק שיאו.
- איגודלה ה-MVP של הסדרה, קרי משיב למבקרים
- בארה"ב מעריכים: "המשרה של בלאט בסכנה"
- התובנה שתעלה לבלאט בהמשך דרכו בקליבלנד?
התהליך של הווריורס החל לפני קצת יותר משלוש שנים, בערב הוקרה שערכו מול אולם מלא לכריס מאלין. הוא התרחש ברגע בו ג'ו לייקוב, הבעלים הראשי, אחז במיקרופון וניסה לדבר. הוא לא הצליח. שריקות בוז מעליבות מילאו את האורקל-ארינה. שריקות שכוונו לבוס של קבוצה בינונית בשיפולי המערב, שרק כמה ימים לפני זה ביצע טרייד שהרגיז את האוהדים.
"לפעמים שינוי הוא בלתי נמנע", נחלץ לעזרתו באותו ערב מאלין והתחנן מהקהל להפסיק: "עם תמיכה שלכם, הדבר הזה יילך לכיוון הנכון". הצופים לא שתקו. הם רצו דם. גם ריק בארי, האלוף מ-1975, לא הושיע: "האיש הזה הולך לשנות את המועדון. תנו לו קצת כבוד".
שלוש שנים אחרי, שוב אי אפשר היה להשתיק את אוהדי גולדן סטייט שמילאו את האורקל-ארינה וצפו מהמסך בקבוצתם זוכה באליפות לאחר 40 שנה. אם לייקוב היה מולם, הוא שוב לא יכול היה לדבר.
גולדן סטייט של 2014/15 היא מוסר השכל לכל מועדון באשר הוא. אולי לכל ארגון. מסר לכל מי שלא מסוגל להסתכל מעבר לשבוע או ליממה הקרובה. מסר של סבלנות, שמעודד אנשים ללכת נגד הזרם. מסר של אחת האלופות המוצדקות והראויות בתולדות הליגה.
עתיד עוצר נשימה
כל מי שמאוכזב מההפסד של דייויד בלאט, מוזמן להתנחם בניצחונו של הכדורסל היפה. זה שהצליח להאפיל בגבורה על המאבק של קליבלנד, הופעת היחיד של לברון ג'יימס ואפילו העיסוק הבלתי פוסק (והמוצדק) שלנו במאמן ישראלי אחד.
זו הייתה אלופה שהתעלתה מעל כל אלה עם משחק התקפה עוצר נשימה והגנה עוצרת חדירה. הנעת כדור מושלמת, 28 אסיסטים במשחק גמר מכריע ותנועה בלתי פוסקת. הגרסה הצעירה והרעננה של סן אנטוניו. ספרס על ספידים.
אלופה שיכולה להסתדר גם מבלי שה-MVP שלה יהיה ה-MVP בגמר. כוכב על כמו סטפן קרי, שלא צריך להגיד על עצמו שהוא הטוב בעולם. לא בשביל זה הוא כאן.
אלופה שמנפיקה MVP בגמר שלא פתח אפילו פעם אחת בחמישייה עד הסדרה, כמו אנדרה איגוואדלה. זה שאמרו עליו שהוא "סקוטי פיפן הצעיר" או "גרנט היל הבא", אבל ברגע השיא בקריירה שלו, השאיר שוב את האגו בצד ורק אמר "אני רוצה להיות סטפן קרי כשאגדל". כי הוא לא היה השחקן הטוב ביותר בגמר, אלא רק ראשון מבין שווים.
וזו אליפות של מאמן. זה שאמרו שקיבל סגל מושלם, אבל לקח את אותו סגל שסיים בעונה שעברה במקום השישי במערב והודח בסיבוב הראשון, היישר לפסגה של אחת מ-10 הקבוצות היחידות שרשמו 67 ניצחונות בעונה, עם כדורסל מענג ותוך כדי לחיצה על הכפתורים הנכונים, בזמן הנכון.
ואם ההווה בגולדן סטייט מלהיב אתכם, העתיד הוא עוצר נשימה. 26, 24, 24, 22, 31, 29, 27 - אלה המספרים שמסכמים לאן הקבוצה הזו יכולה להגיע. אלה הם הגילאים של המרכיבים העיקריים בסגל שיצר עונה בלתי נשכחת, ויכול להפוך לשושלת חדשה.
לברון ג'יימס נגד ג'יימס נייסמית'
לברון ג'יימס הפסיד בפעם הרביעית בגמר. הוא החטיא את הזריקה המכרעת במשחק הראשון. לברון ג'יימס היה בינוני במשחק הרביעי בבית. מייקל ג'ורדן מעולם לא הפסיד בגמר. זהו. אחרי שהשלנו מעלינו את חצי טון ההשוואות והרשעות, נאמר זאת בקול בטוח:
הייתה זו הופעת היחיד הגדולה בתולדות סדרות הגמר. העובדה כי לא זכה בשחקן המצטיין, מוכיחה כי התואר ההוא שחולק לג'רי ווסט ב-69', היה סטיית תקן. שלעולם, בשום מצב, לא יהיה מפסיד שיזכה ב-MVP של הגמר.
ממוצע של 35.8 נקודות, 13.3 ריבאונדים, 8.8 אסיסטים, שני טריפל דאבלים, שני משחקים של כמעט טריפל-דאבל, הראשון אי פעם שמוביל את שתי קבוצות הגמר בנק', אס' וריב'. האיש שקלע 63 אחוז מסך הנקודות של קליבלנד והגיע למרחק שני ניצחונות מאליפות מונומנטלית עם מת'יו דלאבדובה ואימן שאמפרט.
אבל הוא הפסיד. לא לגולדן סטייט, אלא לג'יימס נייסמית'. לממציא הכדורסל הייתה סיבה טובה כנראה, מדוע החליט כי את הכדורסל ישחקו חמישה על חמישה. לברון קרא תיגר על החוקים שהגה נייסמית' וניסה להוכיח שגם אחד, ענק ככל שיהיה, יכול לנצח חמישה. אבל זה בלתי אפשרי. אפילו אם קוראים לך לברון ג'יימס.
תודה לך, דייויד
ייתכן שדייויד בלאט לא יאמן בעונה הבאה בקליבלנד. אולי לברון ג'יימס לא ירצה בכך, אולי הג'נרל מנג'ר ירצה לעשות שינוי, אולי למישהו שם לא יתחשק שיחזור של סערות העונה הנוכחית,
ויעדיף משהו שקט יותר. בטוח יותר.
כך או כך, דייויד בלאט נפרד מהעונה הזו כמנצח. מנצח ענק. אחד שגבר על ספוקלציות, על צקצוקים ועל מיליוני לא מאמינים. כאלה שלא האמינו שישרוד, שיגיע לגמר, או יעמוד עם הקבוצה שלו כיריב ראוי. דייויד בלאט הוכיח שהוא כאן בצדק, והוא כאן כדי להישאר.
אז תודה לך, דייויד. תודה על מסע מרתק וייחודי. תודה שהבאת כמות אדירה של אנשים להתעניין שוב בליגה הטובה בעולם. שנתת להם הזדמנות להתרגש איתך, או אולי נגדך. תודה שגרמת להם לראות בשידור ישיר את היופי של הכדורסל. את היופי של גולדן סטייט.
מסכימים? בואו לדבר על זה בטוויטר של שרון דוידוביץ' או בעמוד הפייסבוק
