"כשהבנתי שהבן שלי חולה נפש, הייתי בטראומה"

פעמים רבות לטיפול המשפחתי ולעזרת המשפחה לאדם סובל יש ערך רב, כמו של תרופות ואף יותר. גם בספרות הרפואית ישנן הוכחות שמשפחות המקשות על אנשים עם בעיות נפשיות, יכולות אפילו לגרום לאישפוזים. חגית מספרת איך הקדישה חלק ניכר ממשאביה הנפשיים לסייע לבנה, ואיך היא עושה זאת עד היום באמצעות עמותת אנוש.

זה אך טבעי שאדם סובל יעזר במשפחתו, מכיוון שבמקרים רבים היא מקור לעוצמה,תמיכה ואהבה- בדיוק כמו שבמקרים אחרים היא יכולה להיות מקור לאכזבה, כאב ובגידה.

במשפחה שתפקודה טוב, כל בן משפחה חופשי לפתח את חייו ולהתקדם תוך כבוד הדדי והתייחסות לרצון וצרכי הזולת. למשפחה יש המון כוח. כדאי ונכון לנצל כוח זה לטובת כל בני המשפחה, בהם האדם הסובל.

אמנם יש אנשי מקצוע, מרכזי תמיכה (כמו מיל"ם- המרכז ליעוץ למשפחות של אנוש שעושה עבודת קודש), אך הנה בפניכם כמה עקרונות בסיסיים מאד היכולים לסייע ואשר משמשים כ"כללי אצבע".

אנא זכרו, זוהי טעימה על קצה המזלג בלבד, אם יש אצלכם במשפחה אדם עם קשיים נפשיים, התייעצו עם איש המקצוע המטפל בו, כדי לדעת מה הכי טוב עבורו באופן ספציפי.

1. אל תאשימו

הטעות הנפוצה, והטבעית ביותר, היא להפוך את האדם עם הקשיים הנפשיים למרכז העניינים בבית. מדברים עליו בעיקר, על הבעיה שלו, על התקווה ועל הפחד. לפעמים גם מגיעים למצבים בהם בני משפחה מנסים להוכיח את צדקתם או לנזוף בו ("אמרתי לך"), וכשאלו מתגלים כלא יעילים, מרימים ידיים ולוקחים את חובותיו תחת חסותם.

ובכן, קושי נפשי הינו דבר טבעי, ולמעשה שכיח מאד. לרוב, תוכחה לא עוזרת, ורק גורמת לסובל תחושות אשמה ומעמידה אותו בעמדת התגוננות. גם אם באמת אמרתם לו, עדיף לראות את הדברים כרגע כמו שהם, בלי להאשים, ומאוחר יותר אולי לערוך חשבון נפש. 

2. שימרו על השיגרה

שיגרת המשפחה צריכה להמשיך כרגיל, עד כמה שאפשר. לכאורה לא נראה הגיוני להמשיך את החיים הנורמליים ולהמשיך לדאוג לקיומה של שיגרת החיים הרגילה, אבל זה בדיוק מה שעדיף לעשות.

לשיגרה, בוודאי לשיגרת המשפחה יש כוח מיטיב, שכן היא מעניקה ביטחון ותחושה שיש על מי לסמוך למרות סערות נפשיות. השיגרה צריכה להימשך תוך מתן חירות לבן המשפחה המתמודד עם בעיה נפשית לקיים ולבנות את חייו ותוך שמירה על כבודכם וגבולותיכם. כמובן שאם המצב הנפשי מאפשר זאת, גם המשך התפקוד המשפחתי, כהורה או כבן או כבן זוג, צריך להישמר.

3. הקפידו על גבולות

חשוב להבהיר גבולות. כלומר, מה מותר, מה אסור ומה מצופה. כדאי להיעזר באיש המקצוע. למשל, אדם הסובל מדיכאון - האם מצופה ממנו שילך לעבודה או לא, ומה מצופה ממנו לעשות בבית?

העמדת הגבולות הברורה מסייעת לבן המשפחה להבין מה הוא חייב לעשות ולפיכך להתארגן לכך, ומה בגדר אופציה שאינו חייב. הצבת הגבולות היא לעיתים קשה אך חיונית בעבורו ובעבור השמירה על יציבות הבית ועל שימור איכות חיי המשפחה.

4. עודדו לעצמאות

יש צורך לאזן בין תלות לעצמאות. עקרונית, עדיף לעודד, עד כמה שניתן, לעצמאות ולקיחת אחריות. הבעיה היא שלא תמיד זה מתאפשר ואז הנטייה הטבעית היא לקחת מהמתמודד את כל תחומי האחריות. חשוב להקטין את התלות מצד אחד, אבל לקיים עבור אותו אדם את מה שהוא לא מסוגל, מצד שני.

הבדיקה של רמת התלות הנכונה צריכה להיערך שוב ושוב, כדי לא לפספס את הכוח המרפא שיש בשמירה על תפקוד. זאת ועוד, המטרה הינה גם לעודד את תחושת המסוגלות העצמית של אותו אדם, ואת התחושה כי הוא יכול, גם אם קשה לו.

5. חזקו קשרים חברתיים

משפחה אינה מחליפה חברים או תפקודים אחרים. כלומר, חשוב לעודד את בן המשפחה להמשיך בקשרים חברתיים, להמשיך עד כמה שניתן לתפקד במסגרת בה הוא עובד, מתנדב או לומד. אלו יחזקו את הערכתו העצמית ותחושת השייכות שלו, וכן את כישוריו הבינאישיים.

6. כבדו את האדם הסובל במשפחה

עידוד וליווי רגשיים הם תמיד טובים, כאשר הם נעשים במידה הנכונה. הדבר נכון במיוחד לעידוד ותמיכה הניתנים על ידי בני משפחה קרובים. חשוב לעודד ולתמוך, אבל במידה שלא מעליבה או פוגעת בסובל.

כאמור, אלו כללים בסיסיים בלבד, שאינם נכונים במלואם לכל אחד ואחד, אבל הם בהחלט מדגישים את המשפחה, את כוחה המרפא, ועד כמה בני המשפחה שלנו משפיעים מהותית על מצבנו הנפשי בעת צרה.

כל המשתתפים בסדרה אינם מטופלים של ד"ר אילן טל. רובם קשורים לעמותת אנוש, אשר בחרו לדבר במטרה לטפל בסטיגמה שיש למטופלי הנפש בישראל, כחלק מפרויקט "יד על הלב". קראו עוד על פעילות העמותה באתר הפרויקט "יד על הלב " ובאתר אנוש