גולשי ספות: יש תקומה לריאליטי VIP
ההחלטה לאכלס את העונה השניה במפורסמים הוכיחה את עצמה: אורי גוטליב וירון ברובינסקי חשפו חולשות לצד הומור, אבי אטינגר התברר כהברקה והאחים איתמר ויעל פוליאקוב הוכיחו שהם שווים כל שקל. היו שלום, גולשים, אמן שהים ישאר גבה גלי גם בעונות הבאות
קשה להאמין, אבל כל אחד מגולשי העונה השניה של "גולשי ספות" שהסתיימה הערב (ה'), צולם במשך שבוע אחד בלבד. שבוע אחד של מסע שהחזיק 32 פרקים מצוינים, שהוכיחו שלמרות כל ההספדים, אולי עוד יש תקומה לריאליטי VIP, אם מצליחים ללהק אותו היטב.
ואלה שמות: אבי אטינגר (יטינגר!) הוא מבחינתי ההברקה החד משמעית של העונה. אטינגר הוצנח בלב המאפליה הברלינאית, לבדו, כשהוא סוחב על כתפיו את אלונקת המסע שלו, וזה לא מעט בשביל בחור עם קילה. הפורמט הזה עושה לאטינגר שירות כל כך טוב, שנדמה שהוא נתפר למידות שלו. בכיף הייתי חותמת על עונה שלמה רק איתו.
אטינגר היה חשוף, כנה, מצחיק בטירוף. הוא הצליח לראות את עצמו מבחוץ ובו זמנית לחוות את החוויה. הסטנדאפ שלו בפרק האחרון היה אחד מרגעי הקתרזיס החזקים של העונה, שלא לדבר על זה שהוא היה קורע ועל הרעיון לבצע אותו ברחוב למרות הפסילה הגרמנית (מה קרה, לדברים מטופשים הרבה יותר הצמדתם דיבוב). ועל זה מגיע לאילן עבודי הבמאי שאפו.
ירון ברובינסקי ואורי גוטליב היו כל מה שאפשר לרצות משני גברי VIP. הפינג פונג ביניהם היה מענג, בין אם הם חשפו חולשות ופחדים בכנות לצד חכמה רגשית, ובין כשהם התמסרו בהומור והחזיקו אחד את השני. הדינמיקה ביניהם היתה מעניינת לא פחות ולפעמים יותר, מהדינמיקה בינם לבין המארחים שלהם. כשהם התחילו, ברובינסקי היה מתקפד ומהוסס וגוטליב חברותי וזורם. איפה שהוא בדרך זה התהפך, גוטליב הסתגר וברובינסקי עבר לנשק תינוקות וללטף סוסים, אבל תמיד היה הניצוץ הזה ביניהם, שהפך את הזוגיות שלהם לפנינה האורגנית שהיא. כשחושבים על זה, אפשר להגיד שמצאתם את הזוגיות המושלמת, אפשר להפסיק את החיפושים.
האחים פוליאקוב הם הצלע השלישית המשגעת של העונה הכייפית הזאת. ואם שניים זה אחלה, יאללה, תביאו פאקט. יעל ואיתמר פוליאקוב היו שווים כל שקל ואם לא הבנו את זה עד השליש האחרון, ההגעה של אריאל המחישה עד כמה הדרך שהם עשו יחד היתה משמעותית. נדמה לי שהם היו הכי קרובים לאנשים שהם במציאות, או שאולי הם פשוט יודעים איך לייצר את התחושה האותנטית הזאת. יעל סיפקה את המינון המושלם בין זריקת זין ובין התמסרות, איתמר נתן לה קונטרה פמיליארית ושלושתם ביחד זה כבר סיקוול.
אם העונה הזאת לימדה אותנו משהו זה קודם כל שזוגות זה טוב לפורמט. הלקח השני הוא שהעניין מגיע מדיאלוג מעניין, ולא מהתנגשות חזיתית של ניגודים סטריאוטיפים. הרעיון לשלוח את יעל פוליאקוב לשכונת עוני בקייפטאון התרסק, פשוט כי לא היה לה שם עם מי לדבר. גם איתמר, שדווקא כן ניסה להתערות, לא הצליח לסחוט מהסיטואציות אמירה מעניינת מעבר להתרשמות מהעובדה שאנשים שם נורא עניים. ולהבדיל - גם היקום של השאמאן האינדיאני רחוק מאוד מזה של האחים פוליאקוב, גם שם הם הוצנחו לבקתת צנע באמצע שום מקום. לא שמעתם את יעל מתלוננת. להיפך. שניהם עברו שם את אחת החוויות המכוננות בסדרה, ואני לא אתפלא אם גם ביחסים שלהם. בגלל שהיה שם עם מי לדבר.
מאותה סיבה הרצף המצמרר של מקרי הסעד שאליהם הוצנחה אפרת גוש לא הניב את התובנות הקיומיות המתבקשות. גם לא אלו שעימתו אותה בכח עם תסביך האב שלה. כן, עוני זה חרא ומדכא ושובר לב. ואפרת גוש חיה לה בשדרות רוטשילד בבית מרוהט, בצבעים קרים אמנם, אבל כל השאר די בסדר. היא נשואה לבחור שהיא אוהבת ששלח אותה עם מתנה לכל יום, היא בהריון והיא עשתה את כל הבדיקות שצריך. הקונטרסט בין השפע לאומללות היה בעיקר מדכדך ומעיק.
מרסל מוסרי וגאיה כץ השאירו פחות חותם. שתיהן מסקרנות, שתיהן חכמות, שתיהן כריזמטיות אבל משום מה המפגשים שלהן לא המריאו, ולא עוררו את שתי אבני היסוד של הדוקו-ריאליטי – הזדהות ואמפתיה. אולי זה בגלל שאנחנו מכירים אותן פחות, אבל הסיפור שהן סיפקו לא קיבל נפח כמו אצל האחרים. אבל גם הרגעים הפחות מוצלחים בעונה הזאת עדיין היו מהנים והחזיקו מסך. היו שלום, גולשים, אמן שהים ישאר גבה גלי גם בעונות הבאות.
לפנייה לכתב/ת 
