המופע "בדד": לגעת בזוהר
נינט טייב, רביד כחלני, שי צברי, מאיה בלזיצמן ואחרים לקחו חלק במופע "בדד", שעלה במסגרת פסטיבל ישראל והעניק פרשנויות חדשות ומגוונות ליצירתו של זוהר ארגוב. מדובר במחווה מוזיקלית ראויה, שמכירה בתרומתו של חלוץ הזמר המזרחי, ובה בעת מקדמת אותה לאפיקים רעננים ומרתקים
הערב החל בחבטת תוף של נינט בביצוע ייחודי, מעין ג'אז מזרחי, של "אלינור". זה היה סימן לבאות. על הבמה עלה האנסמבל של רע מוכיח וסולני הערב - וכולם נותרו על הבמה עד תום הקונצרט. כשסולן סיים שיר ופינה מקומו לאחר, הוא עבר לאחורי הבמה למיקרופון קולות הרקע, או אחז בדרבוקה, או תוף מרים או גיטרה.
וכך קיבלנו את רביד כחלני כדרבוקיסט של מאיה בלזיצמן, את נינט כגיטריסטית וזמרת הרקע של שי צברי, ואת ענק החצוצרה אבישי כהן מלווה את כולם. וכמובן בצידם רע מוכיח על התופים עם האנסמבל המעולה שלו.
עוד ביקורות מוזיקה :
ג'וליאן קזבלנקס: להופיע מחוץ לאזור הנוחות
ארט גרפונקל: שילוב של רגש וקלישאה
סוזן וגה: מאופקת, אמיצה ואיכותית
הופעת אינקיובס ברעננה: מטאל למיחזור
הערב הזה הוכיח עד כמה השיח על מזרחיות, אשכנזיות והזוהר ארגוב שביניהם - הכביכול "עלה התאנה של הממסד האשכנזי" - הוא שיח אנכרוניסטי. את זה אבהיר אולי בהמשך, אבל הבא נדבר קודם על מה ששמענו אמש. ומה ששמענו זו היתה מוזיקה מן הזן הכי טוב. מיטב שיריו של זוהר ארגוב, בעיבודים חדשים, מעין מזיגה של מזרחי עם רוק ועם נשמה.
אף אחד מהקולות ששמענו אמש אינו דומה לקולו של ארגוב. ואיש מהם גם לא ניסה לשיר כמותו. זו היתה אולי המוזיקה שלו, אך במבע וצורה חדשים לגמרי, ומרתקים.
אחרי השיר הראשון של נינט עלה שי צברי עם "עוד דקה את נעלמת" ו"את לי לילה" המופלא. צברי הוא זמר רגיש שיודע לחולל אינטימיות עם הקהל שלו, והוא ניחן במגוון קולי עשיר. בהמשך הוא ישוב עם "הפרח בגני". ובינתיים מסתער רביד כחלני על "נכון היום" ו"עוד יום יבוא". כחלני הוא כוכב ההרכב יאמן בלוז, בלוזיסט מזרחי, אולי אפריקני. וזוהר ארגוב שלו היה הכי "מזרחי" אמש, מחוספס וחף מכל קיטש. בסוף הקונצרט ייתן כחלני את גרסתו המתנגנת ל"פרח בגני".
במהלך "עוד יום יבוא" מגיח אל הבמה אורח עם גיטרה חשמלית. אי אפשר לטעות בצליל. זהו יהודה קיסר הנצחי. ובאמת מי אם לא הוא צריך שיעלה על הבמה בערב של זוהר ארגוב? הרי היה זה קיסר, אולי הראשון, להכיר בייחודו של ארגוב.
הוא היה אז גיטריסט להקת "צלילי העוד", שמע את זוהר, נכבש לגמרי, הפיק עבורו את "אלינור" - אלבומו הראשון של זוהר, ומאז לא עזב אותו והופיע לצידו עד תום חייו. לקיסר יש סגנון נגינה מזוהה מאוד. הוא אחד מאבות הסגנון המכונה "גיטרה מזרחית" - מעין שילוב של רוק ויווני. והצליל שלו אמש היה ערני ובולט, ובמובן מסוים היה היחיד אתמול שנשאר בשלו.
נינט תחזור עם "מה לך ילדה", והקונצרט יסתיים בבליץ מזהיר שלה, יחד עם האנסמבל כולו, בשתי הקלאסיקות האולטימטיביות: "ים של דמעות" ו"בדד". ים הדמעות של נינט מתפתח והולך ומשתנה עם השנים. והופך מעניין יותר ויותר. כמו מכלול שירתה כולו. מה שיפה אצל הזמרת הזו הוא האופן החשוף של תהליך החיפוש המוזיקלי, והחתירה שלה לאיתור הצעד הבא, לפענוח המקום שלה. הטון שלה כעת הוא מחוספס, רוקיסטי מעורבב בסול, בורחת מכל מה שמריח פוֹפ מיינסטרימי. וזה לגמרי לזכותה.
וזה מחזיר אותנו כמובן לנקודת המוצא: זוהר ארגוב. תרומתו הקריטית של ארגוב בתולדות המוזיקה הישראלית היא שהכניס את מה שכונה "המוזיקה המזרחית" אל תוך המיינסטרים. במו קולו המופלא וכשרון וידע השירה המעמיקים שלו, הוא יצר ממלכתיות חדשה (כפי שכתבה בזמנו שוש גבאי) והציע למוזיקאים המקומיים לשאוב מחומרים מקומיים, או בלשונו: "למה לא לשיר את 'האנחנו', מה עם 'האנחנו' שבנו?".
ארגוב הכניס אם כן לפלייליסטים של תקשורת המוזיקה הישראלית עולם מוזיקלי שלם שעד אז פעל "במחשכים" בזירת הקסטות והחאפלות. וזה היה שלב קריטי באבולוציה של המוזיקה הישראלית.
ומה שלדידי היה כל-כך מעניין ב"בדד" ששמענו אמש, הוא לראות את השלב הבא באבולוציה: אם זוהר ארגוב העביר את המוזיקה שלו אל מעבר לדלת, כעת בא גל אמנים ולוקח את המוזיקה הזאת ומטמיע אותה ומזווג אותה עם מסורות מוזיקליות אחרות. מקצתן באות מאגן הים התיכון, מקצתן מאמריקה, מקצתן מאפריקה, וכמובן מכאן. ואז אנחנו עדים ל"כור היתוך" מוזיקלי מפעים ומרתק. וזה, למותר לציין, הופך את כל השיח על המוזיקה המזרחית כמי שעדיין נאבקת על מקומה, לכמעט לא רלבנטי.
ומילה אחרונה על אגו. נכון יותר על אין-אגו. על הבמה אמש היו כוכבים, אך הגינונים והאגו מהם והלאה. הם עבדו כל הערב כולו כאנסמבל אחד מבעבע ומהנה. איש מהם לא ביקש להתבלט, וניכר היה בעליל שהם נהנים לשמש בכל תפקיד על הבמה, בין אם בקדמתה ובין אם מאחוריה. שם המשחק אמש היה לעשות מוזיקה טובה ובכיף, והאגו ירד למחתרת. הם פשוט נורא נהנו, ואנחנו איתם.
