אני המורה של ה"סרדינים"

המורים משתדלים לקיים את חובותיהם במיטב כוחותיהם, במגוון אמצעי ודרכי הוראה, בתי הספר ברובם נאבקים על הישרדות כלכלית - במסגרת הניהול העצמי, וטובי היועצים והמבינים בחינוך שואלים את עצמם איך ההישגים לא ממריאים? איך קורה שהמדדים מראים בעיקר על חוסר שביעות רצון וחוסר מימוש? משהו שאל את עצמו פעם איך מרגיש תלמיד בכיתה של 40 תלמידים? איך הלחץ החברתי והצפיפות משפיעים על הנפש שלו? על מימוש היכולות שלו? האם הכול שאלה של כסף?

(צילום: ג'ורג' גינסברג)

הסטטיסטיקה מלבינה את הנתונים. הממוצע הארצי לוקח בחשבון גם כיתות בחינוך החרדי ולעיתים גם בממלכתי דתי, שם מספר התלמידים בכיתות נע סביב 20 תלמידים בכיתה. הפוליטיקאים סבורים כי תורה וגמרא אי אפשר ללמוד בכיתות גדולות. שם גם לא נמדדים על הישגים בבגרות. אבל מתמטיקה אפשר גם אפשר. כך גם ספרות, אזרחות, היסטוריה ואנגלית. כי בחינוך הממלכתי צפוף זו לא מילה גסה. שם צפוף שווה ערך לכסף.

המדינה מבקשת מהמורים "להגיע לכל תלמיד". להכיר אותו. ללמד אותו, לשים לב אם הוא עצוב, שמח או פגוע. לנהל שיח חברתי, רגשי. אז איך מרגיש מורה, שמגיע שמח לכיתה, והוא עוד לא מספיק ותיק כדי להיות שחוק, עוד מאמין ורוצה לתת גם כשהוא מגיע לכיתה צפופה? מסביבו תלמידים שאין להם מקום להניח את התיק שלהם, שכדי להגיע למקומם נדחקים בלחץ בין הטורים. כמה תסכול ותחושת פספוס אוסף המורה בדרך כשהוא יודע בביטחון שאין לו אפשרות להגיע לכולם? לא כי הוא לא רוצה. כי אי אפשר.

כי אי אפשר להכיל ולקלוט כל כך הרבה עולמות יחד. המרחב הציבורי משתלט על המרחב האישי. לא מכיל אותו. כאב הלב של המורה והתסכול הופך להיות חלק מהבעת הפנים שלו כשהוא נכנס לכיתה. המורה זועף ומותש, התלמיד מרגיש שקוף, לא חשוב ולא משמעותי וההורה מודאג. אותו תלמיד שאינו צועק את מצוקתו "נופל בין הכיסאות" בשורות צפופות של שולחנות בכיתות קטנות מדי, ולאט לאט נמוג. המורים מחוסרי יכולת להושיע. ההורים שרואים בצדק בילדיהם יחידים ומיוחדים נרגשים ונרעשים ולעיתים קרובות מדי נשאלת השאלה במצבי קיצון: איך לא ראינו? איך לא זיהינו בזמן?

בינתיים, 40 תלמידים בכיתה א' יצרחו במקהלה "שלום כיתה א'" אבל המורה לא תוכל להבחין שיש ילד או שניים שרק "עשה עם השפתיים" וקולם לא נשמע. ומורה בתיכון לא יוכל לראות שיש בכיתה תלמידה אחת שבורת לב ומלאת תסכול אבל גם אם יראה - לא יספיק לטפל בה כי הוא צריך להספיק חומר ולדאוג שכל התלמידים יגיעו לבחינה "יודעים" את החומר. כל כך הרבה מורים טובים נשחקים מהר מדי. נוטשים את המערכת, וחדשים לא באים. המשכורת קטנה, התנאים קשים ומי צריך את הבלגן הזה? עדיף היי-טק ולילדים הפרטיים שלי כבר אדאג במסגרות חינוך משלימות.

הקטנת מספר התלמידים בכיתות היא צורך. היא ההבנה הפשוטה שאף תלמיד לא רוצה להרגיש שקוף. כל תלמיד ראוי לו שיקבל את התנאים המיטביים לממש את יכולותיו ואת אישיותו. ארגוני המורים דרשו ואף הוסכם עמם כי הקטנת מספר התלמידים בכיתות תתממש. מתי? אולי כשהרכבת הקלה בתל אביב תקום. או אולי כשיבוא המשיח. וכל עוד מקבלי ההחלטות לא יבינו זאת, נישאר כולנו - מורים, מנהלים והורים - מתוסכלים. לא מממשים את המיטב בנו, ובעיקר חוטאים לתפקידנו כמבוגרים - לעשות הכול על מנת לשמור על הילדים.

והתלמידים? לא נורא. הכול יעבור. יסיימו בית ספר ויבינו. מה יבינו? את זה כבר לא מודדים באף משרד ממשלתי.

אוריאלה ענבר, מורה בתיכון עירוני ד' בתל אביב, מאמנת מומחית בטיפוח ובשכלול יכולות מחוננות

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il