החדש של הקליק: הולכים נגד הפסקול

נפתח בוידוי. לפני ששמעתי את האלבום החדש של הקליק, לא ממש רציתי לכתוב עליו ביקורת. כל כך אהבתי את ההרכב הזה פעם, כל כך הושפעתי ממנו והערכתי את האומץ האמנותי שלו, עד שליבי נחמץ מהרעיון שאיאלץ לכתוב עליו מילים לא אוהדות.

הקליק. לא באים לעשות שמח(צילום: זיו ברקוביץ)

הייתי משוכנע שזה יהיה המצב. חבורה של גברים שכבר חצו את החמישים, שמנסה שוב לעשות פאנק רעשני עם מסרים בוטים, נשמעת כמו מתכון בטוח לפאטתיות. הרי עצם הקונספט של קאמבק טומן בחובו פוטנציאל לחורבן. לא כל שכן, כשמדובר בקבוצה שפעלה בתחילת שנות ה-80, והתבססה על אלמנטים שנוטים לשייך לנעורים, כמו טקסטים קיצוניים ומוזיקה רועשת.

עוד ביקורות אלבומים :

החדש של מיוז: מלחמה רבה על לא דבר

אלאניס להמונים: Jagged Little Pill חוגג 20

החדש של פלורנס: כמה יפה, כמה מוכר  

החדש של פיית' נו מור: אותו זעם כמו פעם

אבל אז התחלתי להקשיב ל"אני לא בפסקול", וכל החששות נעלמו. דני דותן, אלי אברמוב, עובד אפרת ועודד פרח, שהחליף על התופים את ז'אן ז'אק גולדברג המנוח, נשמעים פשוט מצוין. כאילו שהקפיאו אותם במרתפי הפינגווין והפשירו ממש לפני הכניסה לאולפן. יש כאן 12 שירים חדשים (פחות או יותר - שלושה מהם הופיעו באי.פי של הקליק, לפני עשור בדיוק), כולם טריים, רזים, רועשים ומרושעים. כמו שפאנק צריך להיות. הסאונד אדיר, הנגינה מהודקת והשירה של דני דותן היא עדיין שילוב מענג של ארס וילדותיות.

הקליק - "אני לא בפסקול". הקליפ טרי לשיר הנושא

במוקד עומדים כמובן הטקסטים. די לראות את רשימת השירים כדי להבין מראש את הרעיון. "מת להשתמט", "החוזה שלי עם הארץ", "המנון למלחמה", "סוחרי הצביעות", "בין הקברים לפרברים". הבנתם. הקליק לא באים לעשות שמח. או מרגש. או נעים בגב. הם כועסים, הם מיואשים והם רוצים שכולכם תשמעו מזה. בפול ווליום.

"אני מת להשתמט מהמקום הזה", זועק דני דותן, ואז מפרט לאורך שיר שלם ממה הוא רוצה כל כך לברוח. רשמתי שפה, שואה, כיבוש. הוא מת להשתמט, כי נמאס לו להיות כבול ב"חוזה שלי עם הארץ", שיר מספר 3. "החוזה שלי עם הארץ לא נותן לי לרוץ", הוא מסביר. "החוזה שלי עם הארץ משאיר אותי בחוץ".

"אני לא בפסקול" - עטיפת האלבום

הופה. בשלב הזה, למירי רגב כבר קופץ הפיוז השביעי, והיא מוציאה מזכר דחוף שבו היא דורשת להפסיק מיד את המימון ל.. ובכן.. רגע, לעזאזל, מוזיקה עוד אפשר לעשות ללא תמיכה ממשלתית. צריך לחשוב על זה. אולי להגדיל את הארנונה לאולפני הקלטות שמקליטים הרכבים עם תכנים אנטי ציוניים. חכו חכו, עוד נסגור את הפינה.

ועכשיו ברצינות. על רקע מחול השדים שמתרחש כאן בשבועות האחרונים, השירים של הקליק נשמעים כמו מזכרת רחוקה מעידן אחר. "השמש זורחת על פני נקמה", הם שרים במקצב סקא, "השמש זורחת על ילדי האומה". אומה שכבר לא מוכנה יותר לשמוע ביקורת. ובטח שלא ביקורת עצמית.

פשוט נשמעים מצוין. הקליק(צילום: זיו ברקוביץ)

באופן אישי אני רחוק מאד ממסמך הייאוש והמספד של דותן וחבריו, ונדמה לי שלא פעם הם מגזימים בכוונה רק כדי שיוכלו לצעוק חזק יותר (וגם מודים בכך בעצמם, כמו בשיר "ריקוד עם השטן": "אני רוצה לצעוק הכל, נגד כולם לצעוק הכל. כי העולם הוא די רקוב, מה זה חשוב"). אבל אני מתענג על הביטחון שלהם ללכת נגד כיוון הפסקול.

והאמת היא, שעם כל הכבוד למסרים, אני נהנה במיוחד מהמוזיקה. הקליקים נותנים בראש, אבל בלי לגרום לכאב ראש. בכישרון, במיומנות. כמו אמן מודרני שמגיע למינימליזם, רק אחרי שלמד את הציור הקלאסי. כלומר - צמצום כאידיאולוגיה, לא כתירוץ לחוסר שליטה בכלי. וזה נפלא לשמוע שלא רק שהם לא התרככו עם הגיל, הם אפילו שכללו את התרגיל.

שלישיית השירים שנכללו באי.פי של הקליק, שיצא לפני עשור, הוקלטו מחדש בגרסה מלוכלכת וקשה יותר לעיכול מאשר במקור, מה שאומר שבעוד עשור נקבל מהם אלבום אפילו עוד יותר חיוני. נקווה רק שאז עוד יהיה ניתן להשמיע אותו. או לכתוב עליו ביקורת.