מירי רגב, רצינו להזכיר: יש לך משרד לנהל
אחרי שש שנים של קפאון במשרד התרבות תחת השרה לבנת, יש למירי רגב הזדמנות לנער את החלודה ולרענן את השורות. אבל במקום לטפל במבני הכוח המסואבים שהתגבשו במוסדות השונים, היא בוחרת להתקוטט עם האמנים על רקע אידיאולוגי. אנחנו צריכים ביצועיסטית, לא פוליטיקאית
השר גלעד ארדן בוודאי לא מרוצה בימים אלה. אם לא די בכך שהוא לא קיבל את תפקיד שר הפנים שבו רצה, ונאלץ להסתפק בשאריות מחוממות מהמשרד לביטחון פנים ומהמשרד לעניינים אסטרטגיים, עכשיו באה מירי רגב ולוקחת לו את משרד ההסברה. נכון, רגב היא שרת התרבות והספורט, אלא שמאז כניסתה לתפקיד נראה שהיא עסוקה יותר בייצוג הפוליטי של ישראל, איך היא תראה בעולם - עם או בלי דגל, עם או בלי גיבנת של תעמולה. על הרקע הזה היא מתקוטטת עם האמנים.
אבל רגע, השרה רגב צריכה לזכור כי יש לה משרד משלה לנהל, ויש בו לא מעט תחלואים וקלקולים. הם אינם קשורים לדעותיהם הפוליטיות של האמנים, שאיפה לאמנות מגויסת, אלא פשוט לפעילות של משרד התרבות והספורט. כפוליטיקאית רגב מכוונת חצים לאמנים שמרימים את האף, לטענתה. אבל רגע, מתחת לאף של רגב יש עניינים רבים שממתינים לטיפולה ובינתיים לא נראה שהיא ניגשת לטפל בהם.
אחרי שש שנים שמשרד התרבות נשלט על ידי השרה לשעבר לימור לבנת, הרענון היה מתבקש. המערכים השונים שאמורים להוות מצע פורה ליצירה החלידו, נשחקו, הפכו לשגרתיים במקרה הטוב, או למושחתים במקרה הרע. עם מינויה של רגב לתפקיד היתה בי באופן אישי תקווה קטנה בלב שהיא אכן תבוא לשנות, להטביע חותם. בעיני, לפחות, היא נתפסה כביצועיסטית, או כאחת שמתיימרת להיות כזו. בולדוזרית. מישהי שיכולה לטעון מחדש את המשרד שלה באנרגיות. אם זה היה קורה, היא היתה מקבלת כפיים - לפחות ממני.
אבל בינתיים, מאז המינוי שלה, רגב מניפה דגל משלה שעושה רעש ברמה ההצהרתית והתקשורתית, אבל לא באמת משפר את התנהלות המשרד שבראשו היא עומדת. היא עוסקת בעטיפה, לא בתוכן. ולבטח לא בפרקטיקה. במקום להוביל מהלך של התייעלות, שקיפות ואפילו זעזוע הנדרשים במערכת שפעלה מכוח האינרציה של לבנת, היא מתעסקת ביוצרים עצמם. במקום לעשות בדק בית במשרד שלה, לאוורר ולנקות את האורוות בממלכה שלה, היא יוצאת החוצה. להתקוטט.
דווקא על רקע מגרש ההתגוששות בין רגב לעודד קוטלר, גילה אלמגור והאחרים, מתבלטת חשיבותה של ההפרדה בין האמנות לפוליטיקה וההקפדה של החוק על פעולתן של ועדות מומחים מקצועיות שיכוונו את הפעילות התרבותית בישראל. הן אלו שאמורות להחליט מה ראוי לקבל תמיכה ומה לא, וזאת באופן אוטונומי ועצמאי ללא מעורבות השלטון. יש לכך סיבה טובה מאוד: כל שלטון - פשיסטי וגם דמוקרטי - מעוניין להשפיע על הפעילות התרבותית, להתאים אותו לאידיאולוגיה שהוא מייצג. להפוך את היצירה לתעמולה. המחוקקים זיהו את הסכנה הזאת וניסו למנוע אותה מראש.
הבעיה היא שהמנגנון העצמאי שפועל תחת רגב, כאיגודים והתאחדויות בתחום הספורט או כמועצות מומחים למיניהן בתחום התרבות, מזמן גם פוליטיקה פנימית, תופעות של שמור לי ואשמור לך, מינויים לא ראויים וטובות הנאה למיניהן - בלי כל פיקוח. כי מה פתאום פיקוח, יש פה אוטונומיה במשרד. רגב בוחרת כרגע לשים דגש על ניהול השיח הפוליטי בציבור - בהתנגחויות אידיאולוגיות עם יוצרים, אבל מה עם לטפל בפוליטיקה הפנימית? בנגעי השחיתות שמופיעים מתחת לפני השטח - במחשכים, לא על במות, ובכותרות העיתונים.
מדוע שרגב, האחראית המיניסטריאלית על איוש התפקידים במשרדה, לא תתחיל למשל בסקירה לעומק של זהות המומחים השונים שמונו לשבת במועצות המקצועיות. מי מהם באמת מומחה? מי מהם בעלי אינטרסים? ומי משתמש במעמדו כדי לקדם עניינים אישיים שלו או של מקורבים? אני בטוח שבהזדמנות זו, עם כניסתה לתפקיד, בדק בית שכזה יעלה הרבה מאוד תעלומות ואף חשדות. כראש החדש של המערכת, זה התפקיד שלה וההזדמנות שלנו לשינוי ורענון. זה לא קרה שש שנים.
בכל הכבוד, הציבור פחות זקוק לתרומתה של השרה רגב לשיח הפומבי - הפוליטי, האידיאולוגי. בתכלס אנו זקוקים לה כדי שתשגיח על מה שקורה מתחת לפני השטח, ממש בסמוך ללשכה שלה, במסדרונות, במשרדים. אנחנו הרי לא יודעים מה מתרחש שם, איך מתקבלות ההחלטות ולמה. וגם פרוטוקולים כבר אין מי שיספק. היעדר פרוטוקולים של מועצות מקצועיות זה נוהג שלקוח ממשרד הבטחון. האם גם במועצת הקולנוע או במועצה הישראלית לתרבות ואמנות דנים בנושאים צבאיים מסווגים? איכשהו, למרות שמדובר בכספי ציבור ובנושאים שאמורים לשרת אותו, רבים הדיונים שנותרים סודיים.
אנחנו לא זקוקים לרגב שתתנגח בפומבי בקוטלר או עיסא על דעותיהם הפוליטיות שמעולם לא הסתירו, אלא שתרד לעומק העניינים שמוחבאים מעיננו על ידי פקידים ויועצים חסרי פנים. יש במשרד התרבות אין ספור סוגיות מפוקפקות שמצריכות בדיקה. הנה אחת לדוגמה:
בינואר השנה יצאה ההודעה לעיתונות מטעם משרד התרבות ובו בשורה על הקמת ביתן ישראלי בפסטיבל קאן - מפגש הפסגה של הקולנוע העולמי. העניין הוצג כהישג גדול. מה שלא ידענו זה שמאחורי ההחלטה מתחולל מאבק כוחות פוליטי פנימי שבכלל לא קשור לטובת המדינה, או אפילו לטובת היוצרים עצמם. מהם המניעים מאחורי היוזמה, ומדוע בסופו של דבר היא טורפדה בשקט (מבלי שמישהו יתלונן על כך)? לא קיבלנו תשובות מספקות, ורב הנסתר על הגלוי. מי יבדוק את זה אם לא רגב. על פניו מדובר בכיפופי ידיים שמתרחשים במגרש שלה, בין פקיד זה או אחר. לכם זה לא אמור להועיל.
דוגמאות כאמור לא חסרות, אז קבלו עוד אחת אקטואלית מתחום הקולנוע: פסטיבל אוטופיה לסרטי מדע בדיוני, שמתקיים מזה שנים תחת אכסניית סינמטק תל אביב, עומד בסכנת ביטול השנה. מועצת הקולנוע אמנם מצאה אותו ראוי לתמיכה על פי הקריטוריונים המקצועיים שלה, אך איפשהו מאחורי הקלעים התקציב נתקע. מה הסיבה? לא ברור. ועדת התמיכות של משרד התרבות לא מעבירה את הכסף. לטענתה נמצאו כשלים בהתנהלות הסינמטק. הדיונים נדחו שוב ושוב ונשארו תמיד בסתר - כאילו היו סוד מדינה. אפילו על מנהל הפסטיבל נאסר להיות נוכח בישיבות. מי נגד מי? אפילו הוא לא יודע.
כך, מאמציהם של מתנדבים רבים מלאי מרץ ותחושת שליחות (וכותב שורות אלה משמש כלקטור בהתנדבות מזה ארבע שנים), התקשרויות עם חברות הפצה והפקה מהארץ ומחו"ל וגם עם במאים בולטים בתחום שסיכמו על הגעתם כאורחים עומדים לרדת לטמיון. הקהל הטבעי הצעיר והנלהב של הקולנוע הז'אנרי יפגע, וכך גם היוצרים - יש יותר ויותר כאלה בישראל, ובעולם.
ולמה פסטיבל סרטי הז'אנר היחיד בישראל שמוכר לא מעט כרטיסים עומד להתבטל? לא בגלל חובות, או אי הצדקה תרבותית (שכאמור קיבלה הכרה ממועצת הקולנוע). הסיבה נוגעת לפוליטיקות קטנות, פנימיות. פה רגב צריכה להתערב, זה המנדט שלה. פה היא יכולה לתרום. הציבור לא צריך להיפגע מזה.
הזלזול בחובבי הקולנוע הז'אנרי הוא סימפטום לתופעה רחבה יותר של מנגנון ממסדי אנכרוניסטי שדואג לשמר את מבנה הכוח שלו לעצמו, שנמנע מכל רענון ברמה הפרסונלית או הרעיונית ושמבקש לדחות מהפכות שיגרמו לזעזוע. מבחינה זו, פרישתה של לבנת והגעתה של רגב יכולה היתה להיות בשורה - סימן למהפכה שתמריץ מחדש את המערכת,
תפלוט את אלו שנשחקו ותקלוט חדשים שרוצים עדיין לתרום ולשנות ולטעון את העשייה התרבותית בתוכן עדכני. ימין, שמאל, העיקר שיהיה טרי וטהור במידת האפשר. אם כבר להתנצח עם קוטלר, אלמגור ואחרים במעמדם מעל הבמה או מאחורי הדסק המשרדי, אז שיהיה על הרקע הזה.
המינוי של השרה רגב היה יכול להביא תקווה לצרכני התרבות בישראל, ולא רק בגלל שהוא אמור להביא איתו שינוי. אבל לפני שהיא ניגשת לצאת נגד האמנים ולצנזר את היצירות שלהם לצורך השיח הפוליטי הציבורי הפומבי והרועש, מן הראוי שתתפנה לטפל במרץ בפוליטיקה הפנימית שפשטה במשרד שעליו היא אמונה, בפונקציונרים המסואבים, ב"מומחים" שהשתקעו בכיסאם מזה שנים רבות כדי לקדם את מעמדם, או סתם כדי להתפלש באבק כוכבים בארץ ולפעמים בחו"ל. הרי אנחנו לא באמת מאמינים שהם כולם מקצועיים, זכים ובאמת מחויבים לתפקידם.
בשורה התחתונה יש פה הזדמנות נדירה. אחרי שש שנות קפאון וסטגנציה עם לבנת (על הישגיה וכשלונותיה), הגיעה זמנה של השרה רגב. עידן חדש עבורה ואולי גם עבורנו. לא עוד חברת כנסית עם נוכחות תקשורתית רועשת, אלא מי שאמורה להיות שרה ביצועיסטית. שרת התרבות, לא ההסברה.
