"זורקי הלהבות": ניו-יורק, אמנות ושנות ה-70
עלילת "זורקי הלהבות" שכתבה רייצ'ל קושנר, עוסק בסצנת האמנות בניו-יורק בסבנטיז, לצד המהפכה שהתרחשה באיטליה באותה התקופה. "זה רומן שנכתב 'ביד ראשונה'" היא מספרת, "הימים שגדלתי בהם נחקקו לי בזיכרון"
במהלך כתיבת הרומן הבא שלה, השלישי במספר, רייצ'ל קושנר גילתה להפתעתה שדברים שדמיינה והחלה לכתוב הופיעו לעתים בעיתונים בסמוך לתקופה שכתבה אותם. "בשונה מהרומנים הקודמים שלי, מדובר בסיפור עכשווי וזה אתגר חדש עבורי", היא מספרת.
"כששמתי לב שאני ממציאה משהו ואז קוראת עליו בעיתון, הבנתי שבכתיבת רומן עכשווי יש סיכון. להיות יותר מדי ברוח התקופה יכול להוביל למצב שבו הדמיון שלך מוצא ביטוי ממשי במציאות. ברומנים שמתרחשים בשנות הש-70, למשל, אין סיכוי שזה יקרה. אנחנו יודעים מה קרה באותה תקופה, אז אין ממש ניחושים והמצאות".
קושנר יודעת על מה היא מדברת. שני הרומנים שכתבה "טלקס מקובה" (ראה אור בעברית בהוצאת "סימנים") ו"זורקי הלהבות" שראה אור לאחרונה מהוצאת "מטר" בתרגום מעולה של מרב זקס-פורטל, שהעניקה טקסט קולח ומלהיב בעברית לפרוזה של קושנר - זכו לשבחי הביקורות ולאהדת הקהל.
עלילות שני הרומנים הללו בתקופה ספציפית במאה ה-20: "טלקס מקובה" עסק בקולוניאליזם האמריקני בקובה ובמהפכה שהתרחשה שם, והתבסס על חומרים אוטוביוגרפיים שמצאה בעיזבון של הוריה, שכן אמה גדלה בקובה ערב המהפכה של קסטרו. "זורקי הלהבות", לעומת זאת, מתרחש במקביל בניו-יורק של שנות ה-70, בדגש על סצנת האמנות שנמצאה אז בפריחה, ובאיטליה בתקופה של מהפכות רדיקליות. במרכזו צעירה בשם רינו אשר עוברת מסע מפרך ומטלטל בין ארצות הברית לאיטליה, ונחשפת ליחסי כוחות אישיים וחברתיים בכל אחד מהמקומות.
"בשלבים הראשונים מאוד של העבודה על הספר התכוונתי לכתוב על סצנת האמנות בניו-יורק בסבנטיז", מסבירה קושנר, "אבל באותה העת התעניינתי מאוד במהפכה שהתרחשה באיטליה באותה תקופה. ביליתי זמן רב באיטליה ובכל פעם ששאלתי מישהו על שנות ה-70, סיפרו לי סיפורים מדהימים, כמעט בלתי יאומנו. ככל שלמדתי על התקופה הזו באיטליה, היא קראה לי כנושא שדרש להשתלב בתוך הרומן. זה היה אינסטינקט שאני לא ממש יכולה להצדיק פרט לכך ששני האירועים - מהפכה בעולם האמנות בניו-יורק ומהפכה חברתית-פוליטית באיטליה - התרחשו באותו זמן".
ויחד עם זאת, ניתן למצוא הקשרים פוליטיים גם בחלקים העוסקים באמנות.
"לדעתי לא, או לא ממש. זה יותר עניין של היררכיות וכוח באמנות, ועל ידי מי שיוצר אותה. אבל באופן כללי, זוהי לא מציאות של פוליטיקה אלא משהו יותר אזוטרי. אין בכך כדי לומר שאמנות היא רצינית פחות מאשר, למשל, מהומה או התפרעות, אבל הסיכונים ביצירת אמנות הם בכל זאת שונים".
קושנר מוסיפה כי היא תופסת כתיבת ספרות כמשהו פונדמנטליסטי שנפרד מהפוליטי. "אני אמנם כותבת על עולמות שבהם הפוליטיקה משנה - כמו שקורה בחיים", היא מבארת, "אבל האמנות שלי לעולם לא מתכוונת להיות פולמוסית. אני יותר מוטרדת מלעשות אמנות טובה, אשר אני מקווה שהיא בעלת יותר עזות מאשר כל סוג אחר של דרך תקשורתית עם קהל, ובהחלט לא בעלת כוונה דוגמטית".
מנין את שואבת את הרעיונות לספרייך?
"הספר הראשון והשני שלי שונים. בספר הראשון, נכבשתי על ידי הרעיון של ליצור מחדש את הרגע המכריע הזה בקובה, של השנים לפני המהפכה, ומערכת היחסים בין האמריקנים שהיו מעין קולוניאליים שם והדיקטטורה המתפרקת של בטיסטה. בספר השני, 'זורקי הלהבות', כתבתי על תקופה שידעתי עליה מ'יד ראשונה'. אמנם הייתי ילדה בשנות ה-70, ובכל זאת נחקקה בי התחושה של העשור הזה בזכות הזיכרונות שלי.
"ניו יורק של אז היא תקופה חשובה בהיסטוריה של האמנות המודרנית, ופגשתי כל כך הרבה אמנים שעיצבו את התקופה הזו. הרגשתי שיהיה מהנה עבורי לכתוב על אודות האישיות הראוותנית שלהם והרעיונות שלהם. אני נמשכת אחר אנרגטיות וחיים, וכמובן אחר מה שמעניין אותי, ומה שאני יכולה לכתוב עליו בביטחון.
"אני מעדיפה נושאים שאני יודעת עליהם הרבה - כמו אלו שנכנסו ל'זורקי הלהבות': אמנות, אופנועים, קולנוע, ויחד עם זאת, אני נמשכת אחר אתגרים כמו לשרטט קו לאורך הפוליטיקה של המפעלים בשנות ה-20, שזה מה שניסיתי לעשות ברומן הזה, בין שאר הדברים. אלו היו יכולים להיות נושאים אחרים לגמרי, העיקר שיהיו נושאים שהרגשתי שהם קוראים לי לחקור אותם".
פרץ של השראה
אחרי שסיימה את לימודיה האקדמאיים, פנתה קושנר לכתיבה עיתונאית ולתקופה קצרה גם עבדה כעורכת - תקופה שהיא מציינת שהיתה קצרה אבל משמעותית עבורה. היא זכתה להערכה רבה ככותבת טורים, ובשנים האחרונות מקדישה את כל זמנה לכתיבה ספרותית. ככותבת הדבר החשוב לה ביותר הוא "לכתוב משהו מקורי ואמיתי, כמובן. ולהפיק יצירת אמנות שהיא מעבר למה שאני מדמיינת שהם הגבולות שלי. רומנים הם מסתוריים. אני לא יכולה פשוט לשבת ולכתוב רומן. זה תהליך ארוך ומפותל. אני צריכה לחכות לפרצים של תובנות והשראה".הגיבורה של "זורקי הלהבות" נמצאת בחיפוש עצמי אחר זהותה ונסחפת בעקבות אידיאלים וביטויים שונים של כוח ומאבק. כיצד ניגשת לכתיבת הדמות?
"ניסיתי לכתוב את הרגעים של ההתנסויות שלה בזמן שהיא חווה אותן, ולדמיין מה היה מטריד אותה ברגעים הללו. פעמים רבות היא מגיבה לאחרים שסביבה, מנסה לפענח אותם, אבל הם נשארים 'אלכסוניים', לא ברורים. אולי הושפעתי מהחיים שלי, מהניסיונות שלי עם אנשים, כיוון שאני לעתים קרובות תופסת אותם ככאלו".
הרומן שלך מתאר תמונה מעניינת של יחסים בין גברים לנשים והדינאמיקה הכוחנית שנמצאת בבסיסם.
"הספר עצמו הוא בעצם התגובה שלי לעניינים מגדריים. אני לא אוהבת להיסחף לפרשנויות על נושאים טעונים ומדוברים כל כך. פרוזה היא הדרך שלי לעבד רעיונות ולהציג את המכניזם של העולם, של אנשים, ושם המחשבות שלי, על נושאים חשובים כמו אלימות ודינאמיקה בין אנשים".
האם את חושבת על הקוראים שלך בזמן שאת כותבת רומן? האם את מוטרדת איך הם יגיבו לו?
"אני מנסה לבדר, אז כן, אני חושבת על הקוראים. אבל אני לא צופה את הטעם של הקוראים, או את הציפיות שלהם. זו דרך בזויה לכתוב, לדעתי. יחד עם זאת, חשוב לי שהטקסט יהיה מצחיק ומסקרן ושיכניס את הקוראים פנימה לתוך העולם, ואם הוא לא כזה עבורי - הוא לא יהיה גם עבור הקוראים".
