בן ה-25 הזה יכול ללמד את כולנו איך לשחק
איך ילד כל כך צעיר יודע את העבודה? יודע את המינון הנכון של הטלפונים וההודעות, יודע לתת ספייס מדויק מצד אחד וגם ליצור עניין מהצד השני, בזמן שבני ה-35 איתם יצאתי היו הכל חוץ מיציבות? האם העולם באמת שייך לצעירים?
עוד בנושא:
בכיף אשכב איתך, אבל לישון זה כבר עסק אחר
התאהבתי, קיוויתי, אך גם הפעם נפרדו ממני
כשאני יושב על הספה בדירה שלו ומספר לו על השאיפות שלי בחיים, והוא מגחך וקורא לי "פנטזיונר". אני נושך שפתיים. טוויסט בעלילה. נכון, באתי לפה כדי להעביר איתו את הלילה הקריר, אבל עכשיו בפרנציפ, לא בא לי סקס. בא לי דווקא לדבר. כשאני ממשיך לדבר ומנסה לרחרח ותוהה מה קורה בינינו, הוא נכנס לפאניקה. אני לא נבהל וממשיך ללחוץ. בעולם מתוקן אף אחד לא היה קורא לזה "ללחוץ". אני הרי, רק מנהל שיחה, אבל כנראה שבאמת זה יותר מידי בהתחשב בבחור בו אנו עוסקים.
לבסוף הוא מתפרץ ואומר: "שמע, אני לא מחפש שום דבר רציני, סבבה?". "סבבה", אני עונה, תוך כדי שאני מבין את הטריק המתוחכם שלו. הוא לא מחפש שום דבר רציני, אבל בעזרת מניפולציה אותה הוא מטפח כנראה כבר כמה שנים, הוא הופך את זה עליי ונותן לי להרגיש כל הזמן שאני הוא זה שמרוחק ולא רציני. מעניין. בזה עוד לא נתקלתי. כל הכבוד לו.
טוב, אני מחליט עם עצמי שסקס כבר לא יהיה פה היום. למרבה ההפתעה, דקה אחרי ההחלטה כבדת המשקל הזאת ואני מוצא את עצמי איתו ועם פצ'ולי הכלבה שלו ברחוב. אנחנו כביכול מלווים אחד את השני, ולא ברור מי משלושתנו סובל יותר ומת שזה יגמר כבר. פצ'ולי נראית מאושרת כשאני חוצה את הכביש ואנחנו נפרדים. היא שנאה אותי מהרגע הראשון.
פחות עשור לחיפוש
בשנה האחרונה יצאתי עם נבחרת מכובדת של בחורים בגילאי ה-35+, אנשים שכבר כביכול יודעים מי הם. הנבחרת הייתה מורכבת מכל מיני טיפוסים: ספר, מפיק, שחקן, בנקאי, מעצב ועוד בעלי מקצועות חופשיים כאלה ואחרים. לאט לאט במבט לאחור, הבנתי שהרכבתי נבחרת פוטוגנית אך מסוכנת למדי. היה בה הכל חוץ מיציבות.
יכול להיות שהבעיה היא בגיל? אולי בגיל 35 השריטות והפחדים שהיו להם לפני עשר שנים הפכו כבר לשסעים? אולי הבחורים האלה כבר כל כך שרוטים עד שכבר אין עם מה לעבוד שם? אולי אם ישתנה הגיל אני אמצא את הגאולה? אז שיניתי את פרמטר החיפוש באפליקציית ההיכרויות מגיל 35 לגיל 25, והמשכתי בחיי.
ואז הכרתי את הילד. בן 25. שינוי מרענן. תהיתי באמת מה קורה עם הצעירים בימינו. אז נפגשנו אצלי בבית בלי יותר מדי ציפיות מצידי. חשבתי לעצמי שאם כבר סקס, אז לפחות שיהיה עם בחור צעיר וקליל. תיארתי לעצמי שיהיה זה בחור בן 25 טיפוסי שנע מבר לבר, קופץ לתת כיף לחבר ואז נשיקה לידידה ואז למסעדה ואז לעוד איזה בר. תל אביבי נטול דאגות שכזה (אה רגע, אולי זה אני). ואז, הפתעה. משהו מוזר קורה פה. ממש נעים לי לשבת איתו. לא רק כיף, נעים. הוא נותן הרגשה נוחה ובטוחה כזאת ואני לא מסתתר מאחורי החומות הרגילות שלי.
אולי זה קורה כי באתי ללא ציפיות, אז משהו בי פתוח ונינוח לשם שינוי. או שזה משהו בו? אחרי ערב כיפי, הגיע הסקס הכיפי ואז עוד ערב כיפי ואז עוד אחד. איך ילד בן 25 יודע את העבודה? יודע את המינון הנכון של הטלפונים וההודעות, יודע לתת ספייס מדויק מצד אחד וגם ליצור עניין מהצד השני? והכי חשוב - כיף לי לישון איתו, משהו שכבר כמעט שכחתי איך עושים! אני פתאום מבין שהבחורצ'יק הקטן הזה מלמד אותי הרבה דברים שכבר הספקתי לשכוח. אני לעומתו, ממרום גילי, יכול ללמד אותו איך לפחד, לברוח, להרוס ולוותר. אני הרי מועמד טבעי להיכנס לנבחרת המסוכנת בעוד שהבחור הצעיר הזה יכול ללמד את כולנו איך באמת משחקים.
כשאני רואה את האחיינים שלי משחקים בפראות על הדשא, אני לא מפסיק לחייך. ילדים מרשים לעצמם להיות מה שהם באמת, עד שהם גדלים והחברה מתחילה להטיל עליהם מגבלות ואיסורים. יכול להיות שככל שאנחנו מתבגרים זה מה שקורה לנו? אנחנו נהיים פחדנים, סגורים וקמוצים? כשאני הייתי בגיל של הילד הייתי במערכת יחסים ארוכה. מתי הפכתי להיות הפחדן הזה? האם ככל שאנחנו גדלים אנחנו הופכים להיות מצולקים יותר?
בזמן שאני שואל את עצמי את כל השאלות הקשות האלה, הוא מחייך אליי את החיוך המתוק שלו עם העיניים הטובות האלה ומוזג לי עוד יין. העולם שייך לצעירים.
לפנייה לכתב/ת 
