"רציתי לשבור את הסטריאוטיפ הגרוזיני"
ספרה של מגי אוצרי "שתי השמשות של דדיקה" מתאר את קורותיה של משפחה ממוצא גרוזיני שעולה לארץ, דרך סיפור על שושלת נשים. "כל חיי נחשפתי לבדיחות גזעניות על גרוזינים, והרגשתי שגם הסיפור שלנו ראוי להיכתב. כתבתי כדי לפרק את הדעות הקדומות". ראיון ביכורים
"עד יום מותם נלחמים ילדים על אהבת הוריהם. מרגע שיוצאים לאוויר העולם, מרגע שנושאים בעול הנשימה, עדדד לרגע שנופחים את נשמתם, נקברים באדמה, פיהם מתמלא עפר - הם נלחמים. וגם אחרי שהוריהם כבר אינם בין החיים, הם עדיין נלחמים, ומכים, וצועקים, ורוקעים ברגליהם כפעוטות המבקשים דבר-מה. עדיין נלחמים על אהבתן של רוחות".
כך כותבת מגי אוצרי בספרה "שתי השמשות של דדיקה" (כנרת זמורה-ביתן). "זהו סיפור על אהבה נכזבת בין בת לאמא שלה", מספרת אוצרי, בת 32, במקור מחיפה וכיום חיה עם בן זוגה, שני חתולים וכלבה בתל אביב. "במהלך הספר אנו מגלים איך זה יכול להיות שאמא לא אוהבת את הבת שלה. זה נדמה כסתירה פנימית - אך תוך כדי הסיפור אנו מבינים מה יכול היה לגרום לאנומליה כזו".
ספרה של אוצרי פורש לעיני הקורא את סיפור קורותיה של משפחה ממוצא גרוזיני. הספר מזגזג בין חיי המשפחה בגרוזיה לבין החיים בארץ על שלל מורכבותה של חוויית העלייה והקליטה, תוך התמקדות בשושלת נשית, מרה וכואבת, של משפחה אחת. מערכת היחסים המרכזית היא של דדיקה ובתה - מערכת יחסים מדממת בין אם קשת יום וקשת לב - לבין הבת המנסה לעמוד בדרישות ובציפיות של אמה המתאכזרת אליה.
אוצרי, שהוריה עלו לארץ מגרוזיה בתחילת שנות ה-70, עומלת בימים אלה על הדוקטורט שלה בפילוסופיה של המשפט. "המחקר שלי עוסק בשאלת המוסריות של הומור פוגעני, גזעני וסקסיסטי, ויש לו דיאלוג מאוד חזק עם הכתיבה שלי. הרעיון למחקר עלה לי כי במשך חיי נחשפתי לבדיחות גזעניות על גרוזינים, וכמובן שגם לבדיחות סקסיסטיות. הרגשתי את האגרסיביות וגם את ההתנשאות. אלו בדיחות שיש בהן היבט מאוד אלים וסטראוטיפי".
מדוע בחרת בכתיבה?
"אני חושבת שכל חיי הייתי כותבת, לאו דווקא בתחום היצירתי.
תמיד הרגשתי צורך להביע במילים את הדברים שלא מובנים לי ולהעלות אותם על הכתב. שתהיה לי אחיזה במחשבות המופשטות שלי".
"לא היתה לי כוונה לכתוב ספר", היא מספרת, "יום אחד ישבתי מול המחשב והתחלתי לכתוב מתוך חסר. שמעתי הרבה סיפורים על הקהילה הגרוזינית בישראל וכולם נשאו אותו גוון, אותו טון סטריאוטיפי. בתור מישהי שגדלה במשפחה גרוזינית שהיתה שונה מהסטריאוטיפ, הרגשתי שאני רוצה לכתוב סיפור על משפחה, שונה משלי, אך חריגה בספירה התרבותית, שתעמיד דמות אחרת של הגרוזיני.
"כשהייתי קטנה גרנו בחטיבת כרמלי, השכונה החיפאית שבה חיה המשפחה שבספר, אבל כשהמצב הכלכלי של ההורים שלי השתפר יצאנו משם. שאר המשפחה שלי נשארה לגור בשכונה והתחלתי לחשוב מה היה קורה לו הייתי נשארת שם גם אני. על רקע זה גיליתי את מכתב ח"י המשפחות (מכתב שנכתב בגרוזיה בשנת 1969 על ידי שמונה עשרה ראשי משפחות יהודיות לפני פתיחת שערי ברית המועצות לעלייה לישראל. מ.ו) ואת הסיפור של הקהילה הגרוזינית ועלייתה לארץ. לאט לאט הכול נשזר לתוך הספר".
בספר מתוארת מערכת יחסים מורכבת בין אם לבת, מדוע בחרת להתמקד דווקא במערכת היחסים הזו?
"מאז ומתמיד הגדרתי עצמי כפמיניסטית. התוכן של ההגדרה השתנה עם השנים כי גם אני התבגרתי, אבל היה ברור לי מבחינה אידיאולוגית, שאם אני כותבת ספר הוא יהיה מנקודת מבט של נשים. ובספר הזה עניין אותי לעסוק בקונפליקטים הנשיים של אימהות. יש סטריאוטיפיזציה של אימהות בחברה שלנו: או אמא טובה, מכילה וחומלת או רעה ואכזרית.
"דדיקה, קוראת תיגר על החלוקה הזו. מצד אחד הקורא מבין אותה ואף אוהב אותה או חומל עליה ומצד שני, היא דמות מרתיעה המעלה רגשות קשים כלפיה. הקשר בין הורים ובין ילדים זהו קשר מרתק, ומעניין אותי לנסות להבין דווקא קשרים כושלים בין הורים לילדים".
איך בחרת את שם הספר?
"האמת שאחי נתן לי את הרעיון לשם. התלבטתי במשך תקופה ארוכה. קשה לתמצת את הספר לכדי שלוש-ארבע מילים. אחי הפנה אותי לקטע בספר בו מסופר שדדיקה מסתכלת על השמש בישראל ומשהו בה אומר לה שזו לא אותה שמש כמו בגרוזיה. שאלו הן בעצם שתי שמשות שונות".
מהו המקום שאת חולמת לכתוב בו?
"לפני שנה הייתי בפעם הראשונה בחיי בניו יורק, והעיר הזו הציפה את הדמיון שלי. יש בה כל כך הרבה תרבות והיסטוריה והרחובות רועמים מרב השראה. יש בה שאון בלתי נפסק והיא כמעט כופה עליך יצירתיות וכתיבה".
מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך?
"הייתי שמחה לשמוע מווירג'יניה וולף, אדית וורטון דורית רביניאן ואיילת גונדר-גושן. אפשר לראות בהן כרוניקה של התפתחות ספרותית: נשית גם מהעבר גם מההווה. זו סקאלת התפתחות של סופרות נשים. אני בטוחה שלכל אחת מהן היה משהו אחר לומר."
על איזה ספר ילדים גדלת?
"בגלל שההורים שלי עלו מגרוזיה ולא ידעו לקורא בעברית, לא קראו לי סיפורי ילדים כשהייתי קטנה. הגעתי לספרים רק אחרי שכבר קראתי לבד בכוחות עצמי, ואז כבר רציתי להספיק וגם רציתי להוכיח את עצמי בקריאה - כך שלא ממש קראתי ספרות שמיועדת לילדים".
איזה ספר פרוזה השפיע עלייך במיוחד?
"'החתונות שלנו' של דורית רביניאן. זה היה הספר הראשון שקראתי
שהציג משפחה שהיא לא משפחה אחרת. עד לרביניאן, שאותה קראתי בכתה ח', קראתי רק ספרים שמתעדים שני סוגי משפחות: או משפחות מחו"ל או משפחות ישראליות שהיו מאוד שונות מבחינת הדינמיקה התרבותית מהמשפחה שלי.
"רביניאן מתארת בספר משפחה פרסית שמאוד הזכירה לי את המשפחה שלי - את סבא וסבתא שלי, את ההתנהלות של ההורים שלי. בפרסית יש את המילה 'ג'אן' שמשמעותה הוא משהו כמו 'נשמה לי'. באותה מילה גם משמשים בגרוזינית, כך אמא שלי קראה לי - 'ג'אני'. הבנתי עם השנים שהמשפחה שלי מאוד שונה ורציתי להצניע את זה, להסתיר וכשראיתי את המילה הזו על הכתב, הרגשתי שזה שבר לי מעין תקרת זכוכית, ושיש מקום בספרות גם למשפחה שלי ולהיסטוריה שלה וגם הסיפור של הקהילה הגרוזינית ראוי להיכתב".
יש לך איחולים לספרות הישראלית?
"שאנשים ימשיכו לקנות ספרים. התקופה האחרונה, מבחינה זו, היתה קשה. אני מקווה שאנשים יבינו שסיפורים הם אולי הדרך הכי טובה לעורר חלומות ולהצית את הדמיון. איחול נוסף הוא שהסופרים הישראלים ימשיכו לקטוף הצלחות בארץ ובחו"ל".
מסר לקוראים:
"שיסירו מעליהם, לפחות רק למשך הקריאה, את השיפוטיות ויתנו לעצמם להתאהב גם בדמויות של הרעים".
