"יהוא" של הבימה: אמיץ ומבריק

קצין ישראלי, שמואשם בטבח בכפרים הכבושים, מפלס לעצמו בחרב ובעזרת פוליטיקאי קטן ורב השפעה, את כל הדרך עד לכס המלכות. הוא לא מתנצל, לא מעמיד פנים, לא מביע חרטה או מתחבא מאחורי נסיבות פוליטיות-מדיניות-ביטחוניות או אמוניות. המוסר ממנו והלאה. 

יהוא. גיל פרנק המלך(צילום: ג'ראר אלו)

שלטון הוא כוח. כוחנות, הפחדה ואלימות הם אמצעים. הפראות הבלתי נשלטת ונטולת הסייגים, שהפכה אותו לחייל ללא חת, מתורגמת לשלטון אכזר, אלים, רצחני. בתוך מעגל הדמים והאימה, שהולך ומתרחב, הופך הרעב הגובר לכוח, להתמכרות.

תפאורה המשדרת קור ועוצמה(צילום: ג'ראר אלו)

הפיכה צבאית והשתלטות כוחנית על מוקדי כוח היא תרחיש לא מופרך במזרח התיכון, אבל לא מדובר בישראל 2015 אלא במחזה שנכתב לפני יותר משני עשורים ועלילתו מתרחשת בתקופת המלכים התנ"כית. "יהוא", של גלעד עברון – מחזה אלגורי רב רבדים וחד כתער, מניח את חורבות העבר כתמרור אזהרה לעתיד. המחזה, שהציג בבכורה בתיאטרון הבימה בשנת 1992 וחוזר כעת לבמה בגרסה מבריקה, מסוגננת, מעודנת ומרובת ניואנסים, מדבר על שלטון אבל לא פחות על הרואים ושותקים, על משתפי הפעולה מפחד או מרצון, על חורבן ששורשיו בעיוות ומוסר לקוי.

חיילים נטולי שם ממלאי פקודות בהזמנה. סבג וברטונוב(צילום: ג'ראר אלו)

ארסנל של שחקנים ויוצרים, שאיגד במאי ההצגה, אילן רונן, עוצמתי וקל להיכנע לו. אין פה תפקידים שוליים, אין בחירות מיותרות, יש מבנה ארכיטקטוני מרהיב שנבנה נדבך על נדבך בדיוק ובעדינות יוצאי דופן. תשלוף מי מהם, יתמוטט המבנה כולו.

באופן גורף מדובר בליהוק מושלם לכל תפקיד ותפקיד על הבמה ומאחורי הקלעים. גיל פרנק בתפקיד יהוא, מלך ישראל, חודר אל בין הקווים הברורים של דמות יצרית, כוחנית, נטולת חסמים ונוטע בה טירוף שמטשטש את הגבולות. האלימות, בכל הנוגע לפעולה הבימתית אצורה, אך משתקפת היטב בעיניי הדמויות שמקיפות אותו. זה מספיק. התוצאה עצמתית. דב רייזר, בתפקיד ראש השרים, זיף - פוליטיקאי אפור ואופורטוניסט שנותן הכשר לפשעיו של יהוא ומשלם את המחיר של שיתוף הפעולה. באחיזת הגוף של רייזר, בהליכה השמוטה, במבט הפעור הוא משתמש ככלים שמעצימים את אשליית הכוח שדמותו מייצגת.

(צילום: ג'ראר אלו)

(צילום: ג'ראר אלו)

את שר הצבא, עזגד, משחק אלון נוימן. זהו תפקיד מפתיע, אולי אחד הבולטים בתוך הרפרטואר הדרמטי של השחקן המצוין הזה שבדרך כלל מלוהק לתפקידים קומיים. נוימן ממלא את דמותו של עזגד ברגישות ובאינספור גוונים. יש לציין לשבח את דניאל סבג ושלומי ברטונוב, חיילים נטולי שם, דמויות מעבר, ממלאי פקודות בהזמנה, רוצחים כשצריך מנקי אחוריים מלכותיים אם צריך.

(צילום: ג'ראר אלו)

אלון נוימן שלא הכרתם(צילום: ג'ראר אלו)

שחקנים חשובים בהצגה הם גם אלה שמאחורי הקלעים: מעצב התפאורה, ניב מנור, שהפך את הבמה לייצוג קר של כוח – אבן חשופה עליה מוטבע שם המלך המת. מגירות נשלפות כמו בחדר מתים; המוזיקה המצוינת של אורי וידיסלבסקי שמקפלת בתוכה עולם שלם ונותנת מימד נוסף לטקסט; עיצוב התלבושות של נטשה טוכמן-פוליאק שמייצג, אצל הגברים, את בית המטבחיים שבו מתקיים עולמו של יהוא.

בסופו של יום מדובר באחת ההצגות הטובות, בכל מובן שהוא, שיצאו מבית התיאטרון הלאומי בשנים האחרונות. בימינו אנו, גם אנלוגיות דורשות אומץ. משמח לדעת שלפחות בתיאטרון, לעת עתה, נשאר מקום לדיאלוג פתוח, ביקורתי ומורכב על מיתוסים ומציאות.