אם רוצים שינוי חברתי, חייבים לפתח את תגליות הגז

בימים אלו אנו שוב עדים שוב לוויכוח המתלהט לקראת אישור תקציב המדינה סביב חלוקת המשאבים בין חינוך, רווחה, בריאות ודיור. גם השנה הממשלה מוצאת את עצמה מול שוקת שבורה: הממשלה כבר התחייבה להסכמים קואליציוניים ולרפורמות רחבות היקף, בעיקר בתחום הדיור, שיוצרים חריגה תקציבית של מיליארדי שקלים, אבל לממשלה אין את המקורות התקציביים לממש את המטרות שהגדירה לעצמה. שוו בנפשכם כיצד הדברים היו נראים אחרת לו ממשלת ישראל הייתה מפתחת במהירות האפשרית את משק הגז ויוצרת הכנסות ממיסים על תקבולי הגז כבר היום?

ישראל צריכה לדעת להתנהל כמו המדינות המפותחות בעולם. צריך לנצל את מקורות הגז בייצור החשמל ובתעשייה ולקחת את חלקה של המדינה בהכנסות הגז - למעלה מ-60% - כדי לספק לאזרחים שירותים ברמה גבוהה. זאת ועוד, פיתוח משק הגז הטבעי שמבוסס על משאב טבע מקומי "גז כחול לבן" ייוצר עצמאות אנרגטית לישראל ומהווה נכנס אסטרטגי ממעלה ראשונה.

 עד כמה נקודה זו חשובה יעידו המאמצים שעושה ארה"ב בביסוס משק האנרגיה שלה לתעשייה על גז טבעי מפני שהוא מצוי בשטחה ויוצר לה עצמאות אנרגטית.

ישראל גם לא צריכה לפחד למנף את תגלית הגז ליצירת השפעה גיאו פוליטית. המיקום האסטרטגי שלנו, יחד עם השינויים הרבים במזרח התיכון מציבים לנו הזדמנות ייחודית לבסס ולחזק את היחסים עם המדינות השכנות, ירדן ומצרים, עימן כרתה ישראל הסכמי שלום.

מאגרי תמר ולוויתן, תגליות ענק גם במונחים בין לאומיים, הם מקור אדיר של אנרגיה, כסף והשפעה גיאו-פוליטית, אך לצערי איננו משכילים לטפל בהם כראוי וכמתבקש. מדינה אחראית הייתה יוצאת מגדרה כדי לעודד משקיעים בפיתוח המאגרים, בהקמת צינור הובלה מהם אל החוף, בייצוא הגז ובפיזורו בצנרת ברחבי המדינה. תחת זאת אנו עוסקים בצייד ה"טייקונים" וחברות אנרגיה בינ"ל שהם המועמדים העיקריים להשקעות העתק הנדרשות לפיתוח שדות הגז.

ומה התוצאה? דחייה של שנים בפיתוח השדות, עיכוב בהגעת הגז לצרכנים, לתחנות הכוח ולמפעלים בפריפריה, והפסד של מיליארדים ממיסוי על הכנסות הגז. חברות האנרגיה הבינלאומיות שחשבנו שיגיעו לכאן כדי לחפש גז ונפט ולפתח את התעשייה, נזהרות מהרגולציה ההפכפכה וחוסר התיאום בין הרגולטורים השונים, לא מגיעות לישראל, ומעגל הקסמים נמשך. פשוט מדינת חלם.

(צילום: אלבטרוס צילומי אוויר)

דרך הטיפול הכושלת של המדינה במשק הגז היא דוגמה מובהקת לבעיית הרגולציה העודפת בישראל. הממשלה חייבת לנקוט בצעדים נמרצים לקיום החלטות הממשלה הקודמת, לתיאום רגולציה ולהגדרת גבולות הסמכות של כל רגולטור בישראל. במדינה שבה קיימים למעלה מ-200 רגולטורים שמתנהלים בלי תיאום ובלי הכוונה, חייבים לעשות סדר. היום, רגולטור אחד, חשוב ככל שיהיה, יכול לסכל בקלות החלטות של רגולטור אחר או של הממשלה ויכול לגרום לנזק כלכלי ומדיני חסר תקדים, כפי שראינו בהחלטה של הממונה על ההגבלים שכבר עיכבה את פיתוח פרויקט לוויתן בשנה תמימה, ועוד היד נטויה.

החלטת הממונה הובילה לכאוס מוחלט בתעשיית הגז ולעצירה מוחלטת של כל תוכניות הפיתוח, אך היא גם הובילה לתהליך די נדיר במערכת הממשלתית. במהלך חצי השנה האחרונה ישבנו לראשונה כל משרדי הממשלה הרלוונטיים להתליך ארוך ועמוק של לימוד תעשיית האנרגיה הישראלית ולתהליך של מו"מ מול חברות הגז במטרה למצוא מתווה פשרה מוסכם שיאפשר את הגברת התחרותיות בשוק הגז וייצור את הסביבה הרגולטורית הנדרשת להשקעות עתק של כ-10 מיליארד דולר בפרויקט הרחבת תמר ופיתוח מאגר לוויתן. לראשונה, גובשה עמדה ממשלתית אחידה, בהסכמת כל משרדי הממשלה, רשות הגז והיועץ המשפטי לממשלה, בהובלה של שר האנרגיה ובגיבוי של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

במקביל, הדיון ציבורי בסוגיית הגז מתלהט והססמאות מציפות את כלי התקשורת. למרות הנטייה הטבעית של התקשורת לאמץ את הצד ה"חברתי", אסור לנו להיגרר אחר קולות לא אחראים שקוראים שלא לאשר את ההסדר. אותם גורמים שמתנגדים למתווה הפשרה הנוכחי הם בדיוק אותם גורמים שתמיד מתנגדים לכל פיתוח או עשייה, אותם

 אנשים שהובילו לעיכוב של שנה בפיתוח פרויקט תמר, שעלה למשק 20 מיליארד שקל, לבריחה של חברת וודסייד האוסטרלית מישראל ולעיכוב מתמשך בפיתוח תגליות הגז. אותם גורמים מדברים תמיד בשם ה'אינטרס הציבורי', אך לרוב תמצאו אצלם בעיקר שאיפות פוליטיות קטנות וכמיהה אין סופית לעוד קצת זמן מסך.

האינטרס הציבורי האמיתי מחייב החלטה נחרצת של ממשלת ישראל שתכריע נגד הפופוליזם ובעד פיתוח תגליות הגז. אם המדינה לא תדע למלא את חובתה הבסיסית לאזרחיה ולא תשכיל למנף את תגליות הגז האדירות בשטחה לטובת שיפור מערכות הרווחה, הבריאות והחינוך, ההזדמנות החד פעמית שניצבת לפתחנו תאבד, והמשק הישראלי יאבד את מנוע הצמיחה העתידי שלו. את ההזדמנות הזאת אסור לפספס.

יוסי רוזן, יו"ר דירקטוריון המכון הישראלי לאנרגיה ולסביבה