הפרות סדר: 'ואלס עם באשיר' של הפלסטינים
כמו ביצירת המופת התיעודית של ארי פולמן, גם ב"18 המבוקשות" יש שימוש באנימציה כדי להציף זכרון מן העבר: המקרה המוזר של 18 פרות מבית סאחור שנרדפו על ידי צה"ל באינתיפאדה. "זה היה מרד אזרחי, עדיף על להשתגע ולהצטרף לדעאש", אומר היוצר הפלסטיני שטוען להתנכלות מצד הישראלים
את סרטו "ואלס עם באשיר" פותח ארי פולמן עם ריצה של 26 כלבים ברחובות העיר תל אביב. להקת הכלבים המשוטטים הזו מזמנת איתה פלאשבק ממלחמת לבנון ובהמשך סרט דוקו באנימציה שהפך ליצירה מכוננת בקולנוע הישראלי, ולהברקה נדירה גם בזירה הבינלאומית. בפרויקט המשותף שלהם, מנסים האנימטור עמר שומאלי והבמאי הקנדי פול קואן ליצור חוויה דומה מהזכרון הקולקטיבי של האינתיפאדה הראשונה - זאת באמצעות קבוצת פרות, 18 ראש ליתר דיוק.
הכלבים של ארי פולמן
הפרות של עמר שומאלי
"18 המבוקשות" ("The Wanted 18") עוסק בפרשה מוזרה, שקשה להחליט אם היא משעשעת יותר או עגומה יותר, אבל אפשר להגדיר אותה לבטח כפארסה. המקרה המוזר של 18 פרות שהפכו לסמל של עצמאות כלכלית עבור הפלסטינים, ועל כך נרדפו על ידי צה"ל. בניגוד ל"ואלס עם באשיר" המציף את הטראומות של פולמן הצעיר מזוועות סברה ושתילה, במקרה של שומאלי מה שצץ ועולה מן העבר הוא סיפור ממציאות אבסורדית בעיירה בית סאחור בשנות ה-80.
האנימטור שומאלי - שנודע גם כאמן ויזואלי מוערך ברחבי העולם - אמנם לא היה שם בעצמו (הבמאי גדל במחנה פליטים בסוריה), אבל הוא מבקש לתת ביטוי לטראומה של קהילה שלמה, שרבים מבניה הם קרובי משפחתו. בדרכם המשעשעת, שומאלי ושותפו הקנדי קוואן מביאים למסך את קורות המקרה המוזר בהסתמך על עדויות המעורבים. הם מביאים אותם לידי ביטוי אל המסך בגרסה שלהם באמצעות שיחזור בלייב-אקשן ובעיקר באנימציית סטופ-מושן וקצת קומיקס.
האנימציה והאלמנטים הקומיים שנושאות איתן רבקה, רות, לולה, גולדי ושאר הפרת האנושיות והמאוד ציוניות, משולבות כדי לרכך את עניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני שנלעס ונטחן כתהליך בלתי פוסק של העלאת גירה. הפעם הסיפור הוא על ניסיון של התנגדות אזרחית במהלך האינתיפאדה הראשונה. ניסיון שדוכא בנחישות - על פניו מוגזמת - בגלל שבישראל לא יכלו לקבל כל ביטוי לעצמאות פלסטינית.
לפי שומאלי, שחי ויוצר בימים אלה ברמאללה, גם כיום הם הרשויות בישראל אינן מסוגלות לקבל זאת. כמו 18 הפרות מסוף האייטיז, כך גם הבמאי בימים אלה. למרות שבעבר יצא לביקורים באירופה ואף לפסטיבל טורונטו שבקנדה, שם הוקרן סרטו לראשונה, הוא טוען עתה כי השלטונות מתנכלים לו, ונשללה ממנו האפשרות להגיע לפגישה בקונסוליה האמריקנית במזרח ירושלים מ"סיבות בטחוניות". לכן לא הצליח להתייצב לפרמיירה של הסרט במסגרת פסטיבל סרטי זכויות האדם בניו יורק מוקדם יותר החודש - גם לא להקרנות הנוספות של הסרט שדווקא מעורר הדים בארצות הברית.
עם זאת, מבדיקת ynet עולה כי מבחינת הרשויות בישראל שומאלי אינו נחשב כלל לאיום בטחוני, ואין מניעה לכניסתו לישראל. הסיבה לאי קבלת האישור הינה מנהלתית ונוגעת כנראה לתקלה בהגשת הניירת המתבקשת. האם יתכן כי גם הסיפור המוזר של להקת הפרות ב"18 המבוקשות" ניזון מאי הבנות, היסטריה, נטיה לקונספירציות וחיבה לסנסציות? סביר להניח שיש בסרט לא מעט מזה, אולם היוצרים מקפידים לשלב עדויות של תושבי בית סאחור, ומצד שני גם ראיונות עם אנשי ביטחון ישראלים - שאלתיאל לביא ואהוד זרחיה. השניים לא ממש מפריכים את מה שנראה על פניו כאגדה.
לכאורה, הפרות המדברות הן גיבורות "18 המבוקשות" ובאמצעותן שומאלי מעניקים לסרט נופח פנטסטי קומי. בתחילת הסרט הן מזדהות כקיבוצניקיות ציוניות, ומובאות בניגוד לרצונן לרפת המאולתרת בבית סאחור, לאחר שנקנו מקיבוץ הלל. אחרי תקופת הסתגלות לא פשוטה הן משלימות עם גורלן, ואף מביעות אמפתיה לבעליהן החדשים. ביטוי של תסמונת שטוקהולם? אולי. בכל מקרה, את השלטונות לא עניין אם רבקה, רות והאחרות נחטפו או נרכשו כדת וכדין. המושל הצבאי פשוט רצה למצוא אותן ולעשות סוף לסיפור היזמות המקומית שבא לאתגר את הישראלים.
הסרט מתאר בדרכו כיצד צה"ל היה נחוש לחסל את המיזם הזה בעיצומה של האינתיפאדה. כשחיילים ישראלים נראים פושטים על הרפת, הם מאיימים על הנוכחים ומצלמים את הפרות עם המספר שטבוע על גופם. כשהתושבים המקומיים החליטו להבריח את הפרות ולהחביאן במקומות מסתור שונים ברחבי העיר, צה"ל יצא בחיפושים אחריהן. כך מגולל שומאלי סיפור של חתול ועכבר, או פרה אם תרצו. זה נראה מופרך, אבל משעשע. קשה להאמין שמדובר במשהו שקרה באמת.
הטריילר המורחב של "18 המבוקשות"
הסיפור של 18 הפרות משעשע, אך הוא מבקש להדגים כיצד השלטונות הישראלים התקשו לקבל גילויי עצמאות פלסטינים - לא רק כשמדובר בסוגיות בטחוניות ומדיניות, אלא גם באלו הכלכליות. לטענתם של הדוברים, משק חלב שפועל בזכות עצמו בשטחים היה דבר בלתי מתקבל על הדעת באותם ימים. לטענתם של הדוברים הפלסטינים, מטרתו של מבצע הבאת הפרות לבית סאחור היה להקים משק בקר במקום שמכיר רק כבשים ועזים. בכך הם ביקשו לנתק את התלות שלהם בחברת תנובה שהיתה ספקית מוצרי החלב הבלעדית שלהם עד אז.
אלא שלצד המטרות האופרטיביות של המהלך, יש פה גם אקט מרדני שביקש להצהיר על שאיפות העצמאות הפלסטינית. ניסיון ההתנתקות החד צדדית מתנובה הוא סמל להתנתקות מעטיני הכלכלה הישראלית - יוזמה משולבת במאבק הלאומי הפלסטיני של סוף שנות ה-80. כפי שמספרים הדוברים הישראלים, תושבי בית סאחור היו מקור לכאב ראש עבור צה"ל, מכיוון שהם ברובם נוצרים, אינטלקטואלים, ומובססים יחסית. המרד שלהם לא היה אלים, כפי שהוא היה הצהרתי ובא לידי ביטוי במרד אזרחי: השבתה של עסקים, ואי תשלום מסים לממשל - מהלומה תעמולתית לישראל בזירה הבינלאומית.
על פי שומאלי עצמו, זוהי דרך התנגדות ראויה גם כיום. לטענתו זוהי הסיבה שבגללה יצר את הסרט. כפי שאמר בראיון לקראת הקרנת הבכורה בניו יורק: "כיום יש לפלסטינים צעירים שתי אפשרויות בלבד - להיות קורבנות מושלמים של הכיבוש והקפיטליזם, או לחילופין להשתגע ולהצטרף לדעאש למשל. ניסיתי להראות דוגמה מהאינתיפאדה הראשונה, כשהדור הצעיר הצליח לנקוט בפעולה ולהחליט על הדרך שלהם. היתה לנו דרך שלישית לבחור עתיד טוב יותר".
האלמנטים הקומיים ב"18 המבוקשות" - כך מודים היוצרים עצמם - אמורים לגרות ולעורר עניין בציבור הבינלאומי שעייף כבר מסיפורי הזוועה הקשים מהמזרח התיכון, אבל הם גם אמורים לאתגר את הנרטיב המקובל: שההתנגדות הפלסטינית היא תמיד מזוינת ורצחנית. ואכן, למרות שבסרט אין התעלמות מוחלטת ממנהיגי המאבק המזוין באינתיפאדה הראשונה (ביניהם אנטון שומאלי, קרוב משפחה של היוצר), מה שמודגש בו הוא הניסיון להתנגד לכיבוש באופן אזרחי. אלא ששומאלי סבור כי גם כשאין מדובר באיום אלים, ישראל נאבקת בו בעיקשות ומייחסת לו טיעונים ביטחוניים עמומים.
"השימוש של ישראל במילה 'ביטחון' הוא גמיש ושרירותי. למעשה הוא משמש להגבלת חופש התנועה של הפלסטינים", הוא קובע בטור אישי לאתר salon.com ומספר כי ב-2012, ערב יום צילומים, איש הפרופס של ההפקה נעצר בפשיטת צה"ל. הוא אמנם שוחרר אחרי זמן קצר, אך האביזרים שהכין לצילומים הוחרמו. "למזלנו, התושבים סייעו לנו. זו היתה תצוגה של אקטיביזם הלכה למעשה מהסוג שרצינו להציג בסרטנו", הוא כותב.
"הבמאי השותף שלי ואני רצינו ש'18 המבוקשות' יהיה חגיגה של חירות ויצירתיות. רצינו לאשש את העוצמה של התנגדות אזרחית - אז והיום - מול כיבוש ודיכוי צבאי", הוא כותב, "אני מאמין שהצלחנו. עכשיו ישראל חוזרת הביתה עם תחושה של שליטה, אבל רק בינתיים. אנחנו הפלסטינים תמיד מוצאים דרכי מוצא החוצה, מעבר, מסביב ומעד למחסומים של ישראל בדרך לשיוויון זכויות וחופש".
