מציצים לאחור: כשאורי זוהר חזר לחוף הים
יותר מעשרים שנה אחרי שאורי זוהר הביא לעולם את הסרט "מציצים", הוא חזר לחוף הים שהיה לאתר הצילומים של הקלאסיקה הישראלית. הביקור שלו מ-1994 תועד במצלמה ונחשף רק עכשיו עם קטעים מפתיעים, מרגשים ונוסטלגיים לקראת הפרק המוקדש לו בסדרה התיעודית "חגיגה לעיניים". צפו
יותר מ-40 שנה עברו מאז יצא לאקרנים הסרט "מציצים" - סרט מכונן בתולדות הקולנוע הישראלי שמיצב את אורי זוהר כאחד מהבמאים הגדולים שצמחו בביצה המקומית, או יותר נכון על שפת הים. הפרק השני בסדרה התיעודית "חגיגה לעיניים - סיפורו של הקולנוע הישראלי" שישודר ביום א' (21:00) בערוץ הראשון, יוקדש לקולנוען פורץ הדרך, שמאז נטש את המצלמה והתמסר לדת. במהלך התחקיר, שמו היוצרים את ידיהם על חומרים מצולמים נדירים מלפני כשני עשורים ובהם מתועד זוהר כשהוא חוזר לחוף מציצים ממנו הוא מבקש להתנער. חלקם מוצג פה לפניכם, והם בהחלט שווים צפייה.
כזכור, באמצע שנות ה-90 הוזמן אורי זוהר על ידי הערוץ הראשון לחזור לאור הזרקורים כמנחה תוכנית אירוח. עם זקן וכיפה מהשלב המאוחר בחייו ועם אותו חוש הומור מפעם, הוא עורר את סקרנות הצופים, אלא שלא עבר זמן רב והתוכנית ירדה משידור. מה שנשאר ונגנז הם החומרים שקלטו במצלמתם הבמאי נועם שניידר והצלם רוני קלדרון, שליוו את הרב זוהר בהכנות לקראת הפקת התוכנית: שיחות מאחורי הקלעים, ראיונות מול המצלמה וגם שירים וריקודים באולפן. כי חייבים להיות שמח:
במהלך המסע שתועד במה שמוגדר כ"פרויקט שלא הושלם", חוזר זוהר, אז אוטוטו בן 60, לחוף מציצים בתל אביב - האתר, שהיה גם לסט צילומים. 20 שנה אחרי הוא קצת מתכחש לסרט הקאלט שיצר, אבל בין לבין צצים הזיכרונות. זיכרונות נעימים? בשביל רובנו מדובר בקלאסיקה אמיתית, מבחינתו זהו כתם בעברו.
מילא חוף הים עם החול, ומי המלח והבגדי ים, אבל מה עם סצנת המקלחת הבלתי נשכחת - עם הצינור, והמים הקרים ומונה זילברשטיין? זוהר כמובן מתכחש לתועבה הזאת, אך בא לבקר במקום שבו הכל קרה, וראה בעיניו שלו, איך הכל השתנה. "צילמנו חתיכות חיים, ומעגלים שאתה לא מצליח לצאת מהם. והסרט נגמר כמו שהוא מתחיל, כמו שאני זוכר אותו. אין בו לא הרבה התפתחות ולא הרבה תקווה. זה מה יש, ביצה - משכשכים בתוכה":
ובכל זאת, לא הכל טמא בחוף הים בתל אביב. הנה, אפשר לראות את זוהר מוצא פינה קטנה של קדושה במה שהוא מכנה "ישיבת שפת הים". שם, בין הגרוטאות לבדי היוטה, שוכן בית מדרש מאולתר והרב זוהר מוצא שם אוזניים קשובות, ברכות, כוסית וודקה ואפילו פיסת נפאס. "אני הולך לבכות, אני חושב שכבר 20 שנה לא בכיתי", הוא אומר לנוכחים. בסוף הוא גם זוכה למסאז' מפנק:
שנות ה-90- אפשר להגיד שזוהי כבר נוסטלגיה - וממרחק הזמן מרגש לראות בזוהר כשהוא מרחיק הרחק הרחק מחוף מציצים אל חוות השיקמים שבנגב המערבי. זאת כדי לפגוש את אריאל שרון, אז ממנהיגי האופוזיציה שכס ראש הממשלה נראה רחוק לא פחות מחוף הים של תל אביב. ברגעים מפתיעים יוצאי דופן שרון מרכיב אותו על הטרקטורון שלו והשניים יוצאים לדהור בשדות - קצת כמו במערב הפרוע. כאילו היה מדובר בעוד סצנה סוריאליסטית מ"חור בלבנה" (סרטו הארוך הראשון של זוהר מ-1964).
מאז צולמו הקטעים הללו, אריאל שרון שהיה לראש ממשלה, הלך לעולמו. גם מני פאר שמספר על ההשראה של אורי זוהר נפטר מסרטן. וכמובן שגם חברו הטוב ושותפו ליצירת "מציצים" אריק איינשטיין נפרד מאיתנו. הרב זוהר לעומת זאת חי וקיים בגיל 79, עם כי נותר מחוץ לתודעה לפחות בזירה העכשווית, והוא לבטח מברך על כך. הפרק השני של "חגיגה לעיניים" - סדרה המספרת את סיפורו של הקולנוע הישראלי - מבקש להזכיר בכל זאת מי היה האיש ואיזה הברקות הביא לתרבות המקומית. החומרים שקלטו שניידר וקלדרון בפרויקט הגנוז שלהם, בהחלט ממחישים זאת.
תקציר "חגיגה לעיניים", פרק 2: מהפכת החופש והאהבה של שנות השישים מגיעה לישראל באיחור קל, אבל מצטלמת נהדר. על כיסא הבמאי ומול המצלמה נמצא בעיקר אורי זוהר,
שבורא דור חדש של סרטים ישראלים. זוהר מגיע ל"מציצים" ול"עיניים גדולות" אחרי שנים של חיפושי דרך קולנועיים, שמזגזגים בין קומדיות עממיות וסרטים אמנותיים. הפופולריות שלו ושל חבורת לול מאפשרת גם ליוצרים צעירים אחרים לפתח קולנוע מקורי וניסיוני יותר.
מפיק ועורך ראשי הסדרה "חגיגה לעיניים - סיפורו של הקולנוע הישראלי": אריק ברנשטיין, עלמה הפקות. במאית: נואית גבע, תסריטאי: שי להב, עורך תוכן: יאיר רוה, מפיקים שותפים: משה אדרי, לאון אדרי ודודי זילבר. את הפרויקט שבלתי הושלם של אורי זוהר ביים נועם שניידר, צילם רוני קלדרון והפיקו שוקי בן פורת ו-JCS הפקות.
