שנה בלי חנה מרון - הבן האדריכל מתרחב לסין

את השנה האחרונה מגדיר האדריכל אמנון רכטר "קשה מנשוא". זו הייתה שנה שלמה שבה עבד על תכנון שלושה פרויקטים תובעניים: מגדל בתי המשפט החדש בתל אביב, היכל התרבות בכפר סבא ומלון הבוטיק "אלמא" בזכרון יעקב, אותו תכנן ביחד עם האדריכל רני זיס. אבל הקושי הגדול היה מותה של אמו, השחקנית וזוכת פרס ישראל, חנה מרון, שנפטרה ב-30 במאי 2014.

לכתבות נוספות בערוץ ymedia:

• פסיכיאטרים ערבים ויהודים למען השלום
• המיתוג החדש של סין: "קריאייטד אין צ'יינה"
• "העיתונאים הפכו למטרה". ראיון עם חברתו הקרובה של דניאל פרל  
  

"הפרידה מאמא שלי הייתה פתאומית וטראומתית", הוא מספר, כשהוא ישוב במשרדו שבכיכר אתרים, וקולו אומר צער וכאב. "אמא היתה מאושפזת בבית החולים במשך שלושה חודשים. עשיתי ימים ולילות ליד מיטתה, עד שהרופאים הצליחו לעשות ממש 'ריסטארט' למצבה ושחררו אותה הביתה. בדרך הביתה היא ביקשה קפה הפוך וקרואסון. עצרתי את האוטו והבאתי לה, וראיתי איך היא מתענגת על הטעם ומסתכלת על תל אביב, כאילו היא רואה אותה בפעם הראשונה. לא היה מאושר ממני, הרגשתי כאילו ניצחנו את המוות. למחרת הייתי עסוק באירוח הזוכה בפרס קרן וולף, שאני חבר במועצה שלה, וחזרתי לביתי.

אמנון רכטר. "אין פה חונטה צבאית. שלא יחשבו לרגע שאני חבר במועצה בגלל שאני בנו של יעקב רכטר"

"חלף עוד יום, ולפנות בוקר התקשרה אלי המטפלת של אמי וביקשה שאגיע מיד. ב-6 בבוקר אמי נפטרה משבץ מוחי. אני יודע שהיה לאמא יום וחצי של אושר בביתה. היא נפטרה בביתה, ועשינו כל שיכולנו כדי להצילה. אבל באותו רגע הרגשתי איך אני נופל מהאולימפוס לתהום. אני מתקשה להתמודד עם החוסר שלה עד היום, ולא משתחרר מזה. אנשים פוגשים אותי ברחוב ואנשים עוצרים אותי ומספרים לי על אמי, מה שמחדד עוד יותר את החוסר שלה. היא לא הייתה רק אמא שלי, אלא הדמות הכי קרובה אליי, איתה חלקתי את כל הרגעים".

משפחה שאחראית לנכסי צאן ברזל

רכטר (52) נולד בתל אביב, בן למשפחת אצולה אדריכלית-תרבותית. סבו היה האדריכל זאב רכטר, אחד מאבות סגנון הבנייה הבינלאומי בארץ. אביו, יעקב, הצטרף למשרד האדריכלים ב-1952, וב-1995 הצטרף הנכד והבן, אמנון, שממשיך את פעילותו של אביו לאחר מות האב ב-2001. כילד, כנער וכבוגר, לא הפסיק אמנון לנשום את ערכי האמנות שקיבל מהמשפחה.

אביו היה נשוי פעמיים. מאשתו הראשונה נולדו אחיו למחצה של רכטר, המאיירת מיכל לויט והמוזיקאי והמלחין יוני רכטר, ומנישואיו לחנה מרון נולדו אמנון; חוקרת המתמטיקה, ד"ר עפרה רכטר; והשחקנית, דפנה רכטר.

הפרויקט הירוק של רכטר בסין. "אני בהחלט גאה בכך"

משפחת רכטר אחראית ללא מעט נכסי צאן ברזל אדריכליים בארץ, ממבני ציבור כמו היכל התרבות והיכל המשפט בת"א; כיכר נמיר (אתרים); המשכן לאמנויות הבמה; והתיאטרון הקאמרי בתל אביב, שאביו תכנן והבן השלים את התכנון והבנייה. מלבד השלמת התיאטרון הקאמרי, סגר רכטר לאחרונה עוד מעגל עם פתיחת מלון הבוטיק לאמנויות "אלמא" בזכרון יעקב, שיושב על יסודותיו של בית ההבראה "מבטחים", שאביו תכנן בשנות ה-60 וקיבל על תכנון זה את פרס ישראל.

רכטר, ביחד עם האדריכל רני זיס, התאים את המבנה לסטנדרטים האדריכליים הגבוהים הנהוגים היום, ויצק לתוך המבנה את האופי האמנותי של המלון. "היו ימים שבהם מעמד הארכיטקט היה שונה מהמעמד שלו היום. המעמד של האדריכל היום הוא בתחתונים. מי שקיבל את הכוח אלו אנשי הכספים", אמר בעבר ועומד מאחורי המילים האלו גם עכשיו.

אתה ממשיך את פועלו של אביך בפרויקטים וחבר במועצת קרן וולף, כמו שהוא היה בשנות ה-90. השם רכטר פותח דלתות?

"אין פה חונטה צבאית", הוא יורה, "שלא יחשבו לרגע שאני חבר במועצה בגלל שאני בנו של יעקב רכטר. לפני כחמש שנים ביקשו ממני להיות חבר במועצה, לאחר שרכשתי את שמי כאדריכל בזכות עצמי - ומכיוון שאני מבין באמנות ובמוזיקה, שהן חלק בלתי נפרד מחיי. עברתי גם את ועדת רביבו ואני משמש במועצה בהתנדבות. יתרה מזאת, אבי תכנן את הבית של ריקרדו וולף ואשתו בהרצליה. אני זוכר איך כילד הייתי מסתובב בבית שלהם וסופג המון ידע משיחות עמוקות על אמנות ותרבות וחלומות והגשמה, שהיו בין הזוג וולף להוריי".

כמה אתה מתגעגע לתקופה ההיא?

"אני לא טיפוס שמתגעגע. אני מרגיש לא פעם בחוסר עמוק, אבל לא חי בעבר ומודע למציאות בה אני חי. אני, למשל, שמח להיות חבר בקרן וולף בגלל סגירת המעגל עם אבי, אבל גם בגלל שהפרס הזה מראה צד שפוי ויצירתי שיש בישראל למול הצדדים הפוליטיים והלא שפויים, מה שחשוב במיוחד בתקופה של חרמות. הזוכים בפרס מוכיחים שיש פה התעסקות באמנות והצלחה ברמה העולמית ולא רק שטחים וכיבוש".

"הרבה מבנים שתכננתי מתייחסים לאספקטים של קיימות מבחינת הטופוגרפיה, החומרים, כיווני אוויר ושאר פרמטרים"

אתה ידוע כמי שאינו חוסך במילים ולא מהסס לשחוט פרות קדושות בתחום האדריכלות ובכלל

"אני מסתכל סביב ומצטער על השינויים בתרבות הצריכה, ועל הירידה העצומה ברמה האינטלקטואלית והתרבותית שרואים פה בשנים האחרונות. עד כמה שאני מתגעגע להוריי, אני שמח שהם ההורים לא בחיים ולא רואים את מה שקורה פה. עם זאת, בתוך ישראל יש איים של שפיות, כמו פרס וולף, ויש גם שינויים תרבותיים טובים בתל אביב. למשל, השיח היום על המזרחיות, נתינת מקום לתרבות המזרח דרך התייחסות לארכיטקטורה ולאמנות ולמוזיקה שלהם - ואני מדגיש מזרחיות, כמו מרוקו ולוב - לא ים תיכוני. למשל, תכנון אורבני שלומדים מהם - זה משהו שלא נתנו לו קודם מקום. גם השיח הפתוח והגלוי על הומואים ולסביות, והשיח הפמיניסטי משמחים אותי, למרות שבסופו של דבר בין האיים האלו ימשיכו לזרום מים עכורים".

עד כמה נושא הקיימות צריך להיות חלק מהתכנון האדריכלי בזמן הזה?

"במשרד שלנו תכננו פרויקטים ירוקים עוד לפני שנושא הקיימות היה בון-טון. תכננתי מבנים של שימור אנרגיה כאידיאולוגיה. לכן, הרבה מבנים שתכננתי מתייחסים לאספקטים של קיימות מבחינת הטופוגרפיה, החומרים, כיווני אוויר ושאר פרמטרים נדרשים. אני חבר בוועדה לאיכות הסביבה, שהיא ועדה בין משרדית שנועדה לגבש המלצות לשלב בנייה ירוקה. אחת המטרות היא שדרוג מרכזי הערים והפריפריה דרך נושאי קיימות. זה חשוב בעיני".

אתה משלים בימים אלו פרויקט ירוק בסין

"נכון, בדונג דואן שבדרום סין בונים פארק מים וקיימות. בזמן הקרוב יחנכו בניין ירוק, שהמשרד שלנו תכנן. ביקשו ממני להיות חבר בוועדת התכנון של הפארק הגדול הזה, ואני בהחלט גאה בכך. חשוב לקדם חברות שיש להם חידושים בתחום המים, האנרגיה והחשמל".

אתה מגדיר את עצמך אדריכל או אמן?

"אני אדריכל. אדריכלות היא מקצוע בפני עצמו, שמשלב צד פרקטי וצד יצירתי, והיא אמנות שימושית. לא יכול להיות שתהיה אסתטיקה מנותקת מקונטקסט אנושי. התעסקות בצורה לשם הצורה זו קפריזה בלי ערך. בעיני, אדריכל הוא לא אמן - הוא אדם יצירתי. ואם הוא יצירתי, הוא אמן טוב".