דם, יזע וחיוך / פרידה מגוסטבו בוקולי
בגיל 37, אחרי קריירה ענקית, רובה במכבי חיפה, גוסטבו בוקולי החליט לתלות את הנעליים ולפרוש. בשנים האחרונות זה כבר לא היה הסילון שחרך את האגף, אבל זה לא הפריע לו לתת את כולו על הדשא גם כשכולם הספידו אותו ולעשות את זה עם שמחת חיים שאומרת הכל
"לקחנו ביחד את ההחלטה, קודם כל, הכי טובה בשביל מכבי חיפה". כך הודיע גוסטבו בוקולי על פרישתו מכדורגל, כך הוא סיים קריירה של 11 שנים במועדון הירוק עם לא פחות מ-434 משחקים במדיה ו-48 שערים.
הוא לא שם את עצמו במקום הראשון או השני, הוא לא חשב מה יעשה לו טוב ומה יגרום לו סיפוק, הוא לא חיפש רווח אישי, ממש לא. מבחינת בוקולי, טובת המועדון מעל הכל. טובת הסמל מעל הכל וטובת מכבי חיפה מעל הכל. למה? כי הברזילאי הקטן עם האנרגיות הבלתי נגמרות והחיוך הכובש הוא 'שחקן נשמה' ברמ"ח איבריו.
אחד השחקנים הכי מרגשים שהיו פה. בוקולי עם רפאלוב ב-2009(צילום: ראובן שוורץ)
למרות שהביטוי לעוס, משומש, מאוס ומעובד, אין אדם יותר מתאים לתואר הזה - 'שחקן נשמה' ועוד איזה נשמה יש לשחקן הזה. בוקולי מעולם לא היה מוטיבטור גדול, להפך, שחקנים במועדון טוענים שנאומים חוצבי להבות הם ממש לא הקטע שלו. ובכל זאת, יש משהו בגוסטבו שגרם לכולם ללכת שבי אחריו, להעריץ אותו ללא לאות ולדעת שעל האיש החייכן עם הספרה 7 על הגב אפשר לסמוך בעיניים עצומות.
האהבה שלו
זה ממש לא יפתיע לגלות שבוקולי רצה והאמין שהוא יכול להישאר ולשחק כדורגל עוד שנה או שנתיים, אך לאחר השיחה עם יענקל'ה שחר ורוני לוי, הוא הבין שלא בונים עליו העונה ולכן פרש. שחקן אחר, שיודע שהוא יכול לתת מעצמו עוד על הדשא, היה חושב פעמיים לפני שהיה תולה את הנעליים. נכון, גוסטבו כבר לא בן 25 ולא 30, אבל אין ספק שלפחות חצי מקבוצות ליגת העל היו שמחות לצרף אותו לשורותיהן.בכל זאת, קריירה של כדורגלן מוגבלת בזמן. 15 שנים פחות או יותר ואחר כך פג התוקף. ואצל הברזילאי-ישראלי זו לא רק הפרנסה שלו, זו האהבה שלו. אי אפשר להסתכל על בוקולי עולה על כר הדשא ולומר שהוא לא אהב את מה שהוא עשה בחיים.
עונת השיא בה נבחר לשחקן העונה. 2005/6(צילום: רוני שיצר)
פעם, כשהיה צעיר יותר ונמרץ, את המהירות ואת כושר הפריצה אף אחד לא היה מסוגל לעצור, השערים הגיעו בקלות ואת החיוך המפורסם שלו כל יושבי יציע ג' ראו באופן סדיר. בעונת השיא שלו (2005/06), הוא הרשית 12 פעמים והוסיף גם 10 בישולים, מה שהקנה לו גם את תואר שחקן העונה.
בשנים האחרונות הרגליים לא זריזות כמו בעבר והספרינטים הם לא אותם הספרינטים, אז לסילון לשעבר לא הייתה ברירה ומקיצוני סופה הוא הפך לגרזן בלתי מתפשר. המספרים ירדו בהתאם ואת הרשת הוא לא פגש יותר מדי מאז, אבל כשזה קרה, כל האצטדיון היה באוויר וגם גוסטבו. הריצה הקבועה שלו אל היציעים עם המבט המאושר והניצוץ בעיניים שאומר רק דבר אחד - 'זה בשבילכם'.
הקלישאה מספרת שכשאדם עובד במה שהוא הכי אוהב לעשות, הוא לא עובד יום אחד בחייו. בוקולי דווקא עבד ואפילו קשה מאוד. אם זה כדי לסחוט עוד עבירה משומר מתוסכל או לרדת לעוד תיקול מתוזמן היטב, אבל אם תשאלו אותו, כל דקה בה לבש את המדים הירוקים, הייתה שווה את זה. כל ליטר של זיעה שנשפכה על המגרש, כל מכה שקיבל בשוק ואפילו כל שער שספגה חיפה, רק נתן לו עוד כוח להמשיך ולתת מעצמו.
הגיע ברזילאי, הפך לישראלי. בוקולי והילד(צילום: ראובן שוורץ)
"כשאהיה גדול, אני רוצה להיות גוסטבו בוקולי"
לפני קצת פחות משנתיים, פגשה מכבי חיפה את עירוני קריית-שמונה למחזור הראשון של עונת 13/14. המאמן דאז, אריק בנאדו, החליט שלא להתחזק בעמדת הקשר האחורי וסמך על הילד בן ה-35 שיחזיק לו את האמצע לבדו.
בוקולי, שלא כבש שער יותר משלוש שנים עד לאותו משחק, הראה לשיר צדק שיש לו עוד הרבה מה ללמוד. בדקה ה-89, כשחיפה הוליכה 1:2, הבלם הצעיר חשב שהוא יכול לעבור את סבא גוסטבו ולהוציא את קבוצתו להתקפה, הרי הברזילאי הותיק כבר מעבר לשיא ובתחילת השנה עוד היה מחוזר על ידי מכבי אחי נצרת מהלאומית, אבל לבוקולי היו מחשבות אחרות לחלוטין.
חולם להיות גוסטבו בוקולי. דקל קינן(צילום: אורן אהרוני)
צדק, בניסיון יומרני, איבד את הכדור לקשר הנחוש, שלקח אותו לטיול, הטעה אותו פעם נוספת ובקור רוח אופייני, שלח את חיימוב להוציא את השלישי מהרשת. ואת דקל קינן לטוויטר כדי לחבר את הציוץ הכל כך נכון: "כשאהיה גדול, אני רוצה להיות גוסטבו בוקולי". ומי לא בעצם?
גוסטבו בוקולי הוא המודל המושלם לחיקוי כי הוא נותן הכל ולא מוותר אף פעם. גם בתקופה הקצרה של ראובן עטר במועדון, כשבוקולי זכה במנוי ביציע הכבוד, במקום ב-11, הוא לא התייאש והתאמץ אפילו יותר כדי לחזור לסגל ולטעום עוד כמה דקות של מגרש.
כי זה גוסטבו וזו הסיבה שהוא נכנס ללב של כל אחד ואחד מהאוהדים החיפאים. איך הוא אומר: "הדם שלי ירוק, ותמיד יהיה". אבל הוא לא צריך להגיד, כולם יודעים, כולם רואים, אי אפשר שלא.
לפנייה לכתב/ת 
גוסטבו בוקולי
צילום: זהר שחר
מומלצים
