"ילד יקר שלי, סליחה שאתה כה בודד"

תארו לכם כמה קשה לאמא לכתוב מילים כאלה:

"ילד יקר שלי, זהו מכתב מאמא שעם לידתך הבטיחה לך שתגן עליך ותעשה כל מה שניתן כדי שתהיה מאושר. מצטערת יקר שלי שאינני יכולה לקיים את ההבטחה.גדלת, בגרת, וכעת החברים יודעים בדיוק מה יש לך, הם מקבלים זאת, אבל מתייחסים אליך כבלתי נראה.

אתה לא מוזמן לצאת בימי שישי לסיבוב בישוב, אתה לא מוזמן לימי הולדת של חבריך, אתה לא מוזמן לחברים וכשאתה מזמין הם מסרבים להגיע. אתה משווע לחברה, מנסה ליצור קשר עם כל מי שאתה פוגש. אך הם דוחים אותך. ואתה בסך הכול מבקש להיות עם... ואתה כה בודד. סליחה, יקר שלי".

שמי סמדר, (השמות המלאים שמורים במערכת), אני רכזת חינוכית, אם לארבעה גברים חתיכים, שהקטן שבהם הוא דורי, בן 13, על

הספקטרום האוטיסטי. מצד אחד הוא עצמאי, תלמיד טוב, חזק במחשבים. מאידך, יש לו עודף ורבליות – הוא לא יודע מתי לעצור את שטף הדיבור (החבר'ה קוראים לזה 'חופר' ). לעיתים הוא מתחשבן או כועס עלי בנוכחות קבוצת המועדונית שלו וזה מביך. כשהוא רוצה משהו זה כאן ועכשיו.

אני יודעת שהוא מבין, שהוא משתוקק לחברה

כשבא חבר להיות אתו הוא יעשה הכול כדי לרצות אותו וזה מלחיץ את החבר/אורח. הוא משולב מאז גן חובה, תמיד עם סייעת. בשנים הראשונות השילוב צלע בעיקר בגלל הכוונה בלתי מקצועית. כשבאה משלבת נכונה הכול היה אחרת וכך עד היום.

בהפסקות מאוד קשה כי הבנים משחקים כדורגל, הוא לא חזק בזה והוא מורחק. הבנים קצת קצרי רוח לעיתים ובמקום 'שיחפור' להם הם שולחים אותו לחפור למישהו אחר....וכך בהפסקות הוא לבד עם הסייעת.

אחה"צ נראה יותר גרוע: הוא שואל: למה אף אחד לא בא אלי? וכשהוא אומר שהוא רוצה ללכת לחבר זה או אחר אני צריכה לספק תירוצים כדי לא להכאיב לו.

כאימא קשה לי מאד לראות את הילד שלי בודד. אני הולכת לישון כל לילה עם מחשבות מה יהיה הלאה, כמה לבד הוא יהיה, וזה נגמר תמיד עם דמעות על הכרית. אני יודעת שהוא מבין, שהוא משתוקק לחברה, הוא כל הזמן שואל ומבקש.

יש נחמה קטנה, שלושה אחים שהם אמנם גדולים ועסוקים אבל הם באים לקחת אותו לטיול, לשיחה, לסרט או מסעדה.גם אבא עסוק ובכל זאת מוצא זמן לצאת אתו לשחייה, לקניונים, לרכיבה על אופניים.

מה אני חולמת בשבילו? לראות אותו פעמיים שלוש בשבוע אחה"צ, עם חברים בבילוי משותף, שהם יזמינו אותו בשישי למפגשים שלהם. הייתי רוצה שכל נער ובוגר שרואה את הכתוב ירים את הכפפה ויזמין לבילוי ביישוב שלו ילד על הרצף האוטיסטי.