עניין של זמן: על המשחק הארוך בהיסטוריה
לפני חמש שנים זה קרה: ניקולאס מאהו וג'ון איסנר נלחמו זה בזה עד זוב דם בסיבוב הראשון של ווימבלדון, ולא ויתרו אחד לשני גם כשנגמר האוויר והכוח. לשניהם. חזרנו לקלאסיקת טניס בלתי נשכחת - וניסינו להסיק ממנה מסקנות. "נקודות משחק"
יום חמישי, 24.06.2010, שעות בין ערביים, לונדון. במתחם ה"אול אינגלנד קלאב" נאבקים עשרות טניסאים על הכרטיס לשלב הבא של טורניר ווימבלדון. בין משחקי הזוגות להופעות הבכירים במגרש המרכזי מתקבצים להם כמה עשרות אנשים ברי מזל במגרש מספר 18 הצדדי והקטן כדי לצפות בהצגה הכי טובה בעיר.
בתפריט: שני טניסאים מתגוששים ביניהם עד זוב דם במשך 11 שעות על הזכות להעפיל לסיבוב השני של התחרות הכי בלתי צפויה של השנה. והם לא מוותרים, גם כשיש להם את כל הסיבות הנכונות להרים ידיים ולהיכנע.
חמש שנים חלפו מאז המשחק שעשה היסטוריה. לאנשים שגרמו לה לקרות קוראים ג'ון איסנר וניקולאס מאהו, לא מהשמות שהצופים שפקדו את בריטניה באותם ימים עמדו בתור כדי לקנות בשבילם כרטיס. אלא שעמוק אל תוך אותו יום חמישי, כשהשעות נקפו והשעון הקטן הראה את המספר הבלתי-נתפס 11, אין מישהו נורמלי שלא ניסה או רצה להיות שם כדי לחזות באירוע הלא שגרתי.
במצב של 68:69 לאיסנר ההגשות היו של הצרפתי, שנראה באותם רגעים חסר אנרגיה. איסנר, שנראה בדיוק כמוהו, אבל ראה את האור בקצה המנהרה מתקרב אליו ומתחזק, זיהה, אחרי שעות רבות של מהלומות מתישות וסוחטות, פרצה קטנה במנגנוני ההגנה הסדוקים של יריבו. הוא לחץ את מאהו עוד ועוד, ואז, במצב של 30:30, ניצל כיסוי לא מספיק טוב שלו ברשת כדי להכות חבטת העברה קשה ויפה. 30:40, נקודת משחק. הקהל לא ידע את נפשו מרוב שמחה - והוא בכלל לא היה בעד איסנר, רק רצה שהאירוע המשוגע הזה יגיע לקיצו - והחריש את אוזני שני השחקנים, שהבינו שהחגיגה קרובה להיגמר.
חיוך של אחרי מלחמה
אבל מי שהריח את הסוף המר היה מאהו, שניסה להילחם בפעם האחרונה בסיטואציה האכזרית ולקצר נקודות. אז הוא היכה עוד סרב לא מספיק חזק שלאחריו שוב עלה לרשת לא מספיק מהר. איסנר הבין שזה הרגע שלו - ושיחרר עוד חבטה מדויקת וקטלנית, ששמה סוף לפסטיבל הזוי, מדהים ולא שגרתי. הלוח הראה את התוצאה הבאה - 4:6, 6:3, 7:6, 6:7 ו-68:70. מיד לאחר מכן השתטח על הרצפה תוך איבוד חושים מוחלט, וחגג עם קונפטי דמיוני. את ההעפלה לסיבוב השני בווימבלדון, כן? נו, מה זה חשוב כשאתה מנצח מלחמת התשה לא נגמרת.
הוא תפס את הראש והתקשה לעכל. כשמאהו המרוסק הגיע לרשת כדי ללחוץ את ידו, המחבט נשמט מידיו. האמריקאי הגבוה קיבל תשואות רמות, אבל לא הרגיש נוח להתפרק לגמרי. במקום להחזיר מחיאות כפיים ליציעים הוא הצביע לעבר מאהו, שבאותם רגעים ישב עם המגבת על הראש כמשלים עם מר גורלו, וביקש מהקהל להודות למי שבלעדיו כל זה לא היה קורה.
"אני קצת עייף", אמר בחיוך של אחרי המלחמה. "מאהו? הוא פשוט לוחם. לחלוק איתו את הימים האלה זה היה כבוד. כשניפגש שוב אני מקווה שזה לא יסתיים בתוצאה כזו".
שנה אחר-כך הם אכן נפגשו לדייט שני - באותו מקום, באותו המעמד. וזה אכן לא נגמר בתוצאה כזו. איסנר ניצח 0:3 במערכות. למישהו היה כוח לעוד מרתון?
לפני ארבעה ימים ציין העולם חמש שנים למפגש ההוא, שנכנס לספר השיאים של גינס ויצר תקדים ספורטיבי מופלא. הקרב ביניהם עירער מחדש על מוסכמות כמו "טניס זה משחק של טעויות" או קלישאות כמו "העייפות מדברת".
הם לא טעו, כמעט (איסנר רשם לרעתו רק 52 שגיאות לא מחוייבות, מאהו 39 בלבד!) העייפות לא דיברה. את בקשות הרחמים הם השאירו לאנשים אחרים, והיו עסוקים בלהילחם, להשאיר אלפי לסטות שמוטות ברחבי העולם ולהדביק למסכים רבבות אוהדים, שהתעייפו בעצמם רק מעצם הצפייה בהם.
זה היה קרב חסר פשרות, שדחק את השניים עד לקצה גבול היכולת האנושית, העמיד אותם על הרגליים 665 דקות (שהתפרסו על פני שלושה ימים) וכנראה שהזיז גם כמה רהיטים בראש. המספרים המחישו לבדם את עוצמת הטירוף: איסנר היכה במהלך המשחק לא פחות מ-113 אייסים (שזיכו אותו ב-478 נקודות).
מרתון דומה יכול לחזור?
מה קרה איתם אחר כך? בטווח הקצר איסנר אמנם שרד את התופת ועלה לסיבוב השני, אבל שם נגמר לו האוויר והוא הפסיד לטימו דה בייקר ההולנדי. מאהו הידרדר מאז עד למקום ה-124 ונראה כמו שחקן שחלף זמנו, אבל התאושש ועלה בחזרה עד למקום ה-65. איסנר, לעומתו, המשיך לקריירה מזהירה יותר וכבר התברג בטופ 10. כיום הוא מדורג במקום ה-17 בעולם, ותמיד נחשב לשחקן מסוכן שיכול לעקוץ כל שם גדול, בכל טורניר. על אחת כמה וכמה בווימבלדון, שם הוא יכול לתת שוב ביטוי לחבטות ההגשה שלו, שנראות לעיתים כאילו הן נורות מתוך לוע של תותח.
חצי עשור חלף מאז אותו יום חמישי מעונן בלונדון, ועכשיו השאלה היא - מה הסיכוי שיום אחד זה יקרה שוב? האם משחק כל כך פסיכי עשוי לחזור, במיוחד בטניס המודרני שבו הסרבים שולטים והסיכוי להשיג שבירות מצטמצם? האם גם השנה האייסים ישחקו תפקיד כל כך מרכזי?
כמו שזה נראה כרגע, התשובה לכך חיובית. רק שהשנה השאלה הזאת הופכת להיות רלוונטיות אפילו יותר לאור שיאי האייסים של שתי המכונות סבין ליזיצקי ואיבו קרלוביץ'.
הראשונה, שחקנית עם קבלות על דשא (ופייניליסטית 2013 בווימבלדון), ניפצה במהלך תקופת ההכנה, במו ידיה ומחבטה, את שיא החבטות ללא מענה אצל הנשים עם 27 אייסים בשתי מערכות. השני, המתנשא לגובה של שחקן כדורסל (2.08), מחפה על הגמלוניות עם סרבים מטורפים ובטורניר האלה האחרון אימלל את תומאס ברדיך עם 45 חבטות ללא החזרה בשלוש מערכות. במשחק לאחר מכן, מול רוג'ר פדרר, "הסתפק" ב-20 בלבד והפסיד.
ככה שאם חשבנו שיש גבול למהירות ולאופן שבו ניתן להשפיע עם הגשות על המשחק המודרני, כנראה שמיהרנו להסיק מסקנות. שחקנים כמו ליזיצקי וקרלוביץ', לא חדשים בנוף, לא ממציאים שום דבר חדש; בעיקר משפצרים את הקיים, והופכים אותו למהיר יותר וגם קצת משוגע יותר. נובאק ג'וקוביץ', רוג'ר פדרר ושות' מוזמנים להכין את השכפ"צים הקרובים לביתם. שיהיה להם בהצלחה.
לפנייה לכתב/ת 
