הרגע שבו את גוערת בו והופכת לאמא שלך
"מה אני השפחה שלך? בבית הזה אין משרתים!", היא הטיחה בפניו ערב אחד בטון מריר, והרגע הזה החריד את שניהם. "נשמעתי כמו אמא שלי!", זעקה לעברי, "בדיוק מה שכל החיים פחדתי שיקרה, קורה לי!". למה זה קורה לנו ואיך מתמודדים עם מעבר למגורים משותפים מבלי להפוך להורים שלנו?
כשגלי ותום עברו לגור ביחד, זה היה אחרי שמונה חודשים שהם יצאו והאהבה שלהם פרחה. ההתרגשות היתה בשיאה כשהחליטו על המעבר המשותף, ומסע חיפוש הדירה המושלמת היה עוד חוויה משמעותית מאד עבורם. כבר בשלב הזה הם הבינו שוב במה הם שונים (הוא התעקש על מרפסת, לה היה קריטי מטבח ומקלחת משופצים), אך הכל נראה מבטיח וורוד כשמצאו אחת כזו שהיא גם וגם, ואפילו בתקציב - פחות או יותר.
אחרי חודש, האידיליה החלה להיפרם. תום השאיר אחריו שובל של בלאגן בכל פינה בבית, וגלי מצאה עצמה אוספת אחריו את הנעליים, הגרביים, החולצות, הכוסות ובעצם את מה לא. "מה אני השפחה שלך? בבית הזה אין משרתים!", היא הטיחה בפניו ערב אחד בטון מריר, והרגע הזה החריד את שניהם. "אני נשמעתי כמו אמא שלי!", זעקה לעברי, "בדיוק מה שכל החיים פחדתי שיקרה, קורה לי! זה מזעזע! אפילו תום כמעט התעלף כשאמרתי את זה, ועוד לדבריו בטון תוקפני ומריר. כאילו הוא ילד קטן".
"מסתבר שכשהייתי באה אליו ומשתוממת מהבלאגן, זה היה אחרי שהוא סידר לכבודי. הוא היה אומר את זה אבל הייתי בטוחה שהוא צוחק. עזבי", היא ממשיכה, "זה לא הדבר הקריטי, אלא מה שזה מוציא ממני. את שרה, אמא שלי, ודווקא את החלקים הלא משובחים שלה".
אחרי השיחה שלנו עלו כמה דברים ברורים שמפריעים לה. קודם כל, זה המפגש הזה עם "השרה" שבתוכה, עם אמא שלה, שמאז נעוריה נשבעה לעצמה שככה היא לא תהיה. למעשה, מדובר בשבר פנימי, היכרות עם אחד הצדדים שלה שלא ידעה שקיים, ואיך לומר במילים עדינות? היא לא מתה על הצד הזה, וגם תום לא.
הדבר השני שמוביל לזה בעצם, זוהי תחושת הקורבנות. חודש שלם אספה אחריו בשתיקה את הדברים, נשכה שפתיים וניסתה לשמור על האידיליה הבתולית שהם בונים בדירה החדשה. יום אחד זה התפוצץ, הקורבנות נזעקה מגרונה, כשבמילים אחרות היא אמרה "אתה לא רואה אותי?! את כל המאמצים שאני משקיעה?", והדבר השלישי הוא הדרך שלה - גלי לא מחשיבה את עצמה כפדנטית, ממש לא. אבל יש לה את הדרך שלה שככה היא אוהבת שדברים נעשים, כמו כל אחד. וכשמזיזים לה את הגבינה... ועוד בלי הסברים או התנצלות - משהו בתוכה נזעק, אפילו בלי להיות מודעת לזה.
אחרי פגישתנו היא חזרה לתום עם התובנות המעובדות. תום שמח שהיא שיתפה אותו, מה שאפשר לו לשתף אותה בחזרה. לאחר מחשבה, הרהר בקול רם - שאולי הוא פיזר את חפציו בבית כדי לסמן טריטוריה, כדי להרגיש בבית, בקופסת האבן התל אביבית שלהם שעוד זרה לו. ובכלל, המעבר הזה מלחיות לבד למגורים המשותפים, למרות שהוא ממש אוהב אותה ומאוד רצה את הצעד הזה, קשה לו. אבל, הוא מיהר להרגיע את שניהם, הוא שלם עם הבחירה, הוא פשוט צריך קצת זמן.
לעבור לגור ביחד ולהישאר בחיים
הם המשיכו ודיברו על המחשבות, הפחדים והקשיים שלהם, וזה היה הערב הכי משמעותי ואמיתי שהיה בבית החדש. אז איך עושים את זה נכון? איך עוברים לגור יחד ונשארים בחיים?
קודם כל, חשוב מאד לדבר בקול רם על מה שעובר עליכם. זהו כביכול צעד טבעי לעבור לגור ביחד, אבל איך זה באמת יכול להיות טבעי בגיל שלושים אחרי שהתרגלנו ללבד? עצה שלי: אל תבחרו להיעלב ממה שהשני אומר. זה לא אישי. בסופו של דבר, אין כמעט אדם שהמעבר הזה לא קשה, מאתגר או זר לו.
הדבר השני הוא לא להיבהל ממה שקורה, אלא לנסות להבין מאיפה זה מגיע. זה בסדר שיוצאת מאיתנו איזו "שרה", או "רבקה", או "ציפי" או איך שלא קוראים לאמא שלכם (וכמובן עם הרבה כבוד אליה...). זה מקום חשוב לעבודה עצמית, שלולא מישהו גירד את הצד הזה שבתוכנו, איך היינו יודעים שהוא קיים ומשנים אותו?
והדבר השלישי הוא להיות גמישים. נכון שאתם רגילים למשהו והדרך שלכם הכי נכונה (אחרת היא לא הייתה הדרך שלכם), אבל יש גם לצד השני דרך, וכנראה שהיא הכי נכונה בעיניו. אני לא אומרת למכור את אורח חייכם תמורת מנת אינטימיות, אבל למצוא את האמצע זו לא המלצה – זה הכרחי.
לעבור לגור ביחד זו מעין צומת טי שיוצאות ממנה שתי אופציות – או שהקשר יתהדק ויתחזק וימשיך להרצין ולהתפתח, או שנפרדים. זהו אחד המבחנים המהותיים לקשר, וכדי להצליח בו צריך הרבה אוויר ולהתכונן לשטח האפור שבו מעבר לאהבה יש גם הרגלים.
בהצלחה!
הכותבת מאמנת אישית וזוגית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
לפנייה לכתב/ת 
