מכה בכיס: העונש היעיל לעבירות צווארון לבן
בעלי שררה ששולחים ידם בקופה הציבורית לא נרתעים ממאסר או עבודות שירות. מחקר מראה שרק ענישה כלכלית חמורה תעשה את העבודה
כותרות העיתונים התייחסו לאחר גזר הדין
שהוטל על ראש העיר רמת השרון יצחק רוכברגר בעיקר לסוגיית הקלון, ומעט מדי תשומת לב הוקדשה לשאלת העונש עצמו. איזה סוג של עונש ראוי להשית על עברייני צווארון לבן? מהו העונש ש"עובד"? איזה עונש עשוי להרתיע עברייני צווארון לבן, אלה שלמרות מעמדם הסוציו-אקונומי רוצים יותר, ולצורך כך הם מוכנים להכניס את ידם לכיס הזולת?
אז אולי ראוי להשית על עברייני צווארון לבן מאסר שירוצה בעבודות שירות, כמו זה שהושת על רוכברגר? גם כאן הנתונים מאכזבים: יותר מ-60% מהעבריינים שהושת עליהם עונש זה בארצות הברית שבו אל הפשע והורשעו שוב. מעבר לכך, דומה שעונש זה עלול ליצור מירמור ציבורי, שכן הוא נתפס כעונש "חלש" שאינו מבטא את חומרת העברה.
פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:
- גידל סמים בארון; יבצע שירות לתועלת הציבור
- טמפו, המס והשפעה שלילית של שתיית בירה
- בגלל שמועה: צים תשלם 50 אלף על לשון הרע
- אם הסיתה ילדים נגד האב - המזונות הופחתו
למרות התהודה הרבה שלה זוכות פרשיות צווארון לבן רבות, למעשה הסיכויים להרשיעם הוא נמוך מאוד. לרוב עברות אלו אינן מתגלות, קורבנות ממעטים להתלונן עליהן, לרשויות איפת החוק קשה להתמודד עמן ולהוכיחן בבית המשפט, בעיקר בשל הקושי בהוכחת הידיעה והמודעות של הנאשם. כלומר, לעיתים קרובות מתקבלת טענת הנאשמים שהם לא ידעו או לא התכוונו. משכך, עבריינות הצווארון הלבן החשופה מהווה רק את קצה קצהו של הקרחון האימתני הזה.
אז מה נשאר? התשובה האינטואיטיבית היא ענישה קשה הכוללת מאסר בפועל. אולם מחקר חשוב שערכו פרופ' דוד וייסבורד ועמיתיו מלמד שהערך ההרתעתי של מאסר ושל מעצר הוא נמוך יחסית. כ-50% מהנעצרים והאסירים מקרב עברייני הצווארון הלבן שבים לפשע ונתפסים.
ישנם גם קשיים נוספים עם עונש זה: הוא מותיר את כספי הגזל בידי העבריין ואלו בינתיים מושקעים בתוכניות חסכון או סתם שוכבים בכספת. מה גם שמאסר גורר עלויות גבוהות על כתפי משלם המסים, וחמור מכל – אינו מפצה את קורבן העברה.
רוכברגר. החזיר את הכסף בעצמו(צילום: מוטי קמחי)
לעומת זאת, הפתרון העונשי שכן עובד הוא דווקא זה הכלכלי. ענישה כלכלית דוגמת קנס נמצאה כמרתיעה עברייני רכוש, שעליהם נמנים עברייני הצווארון הלבן. כך, רק כ-39% מכלל העבריינים שנקנסו שבו לפשע. והדברים הגיוניים, הרי מלכתחילה מטרת העבירה הייתה עשיית רווח על חשבון הזולת, ואם אין רווח - אין תועלת בעברה.
יאמר לזכותו של רוכברגר שהוא השיב מרצונו החופשי את הכספים שהגיעו לידיו שלא כדין. כמו כן, בית המשפט אף הטיל עליו עונש כלכלי – קנס בסך 40 אלף שקל. אולם על הענישה הכלכלית ליצור מאזן אימה ולא לשרת את "שיטת מצליח". היא צריכה לסמן חוסר כדאיות כלכלית. כלומר, אדם שקיבל שלא כדין 120 אלף שקל צריך לא רק להשיבם לקופתו של קורבן העברה. ראוי שבית המשפט יחייבו גם בתשלומי כפל בשווי הערך של הסכום שנגנב, שישולם בתור קנס לאוצר המדינה.
כדי שהעונש הכלכלי ישמש דגל אדום עליו להביא את עבריין הצווארון הלבן, שקיווה להגיע לרווח של +1 (פלוס אחת), למצב של 1- (מינוס אחת), ולא להסתפק במצב 0. ענישה כלכלית מחמירה שכזו, שמאלצת את עבריין הצווארון הלבן להכניס יד לכיסו שלו ולשלם סכומים נכבדים, עשויה להשיג לא רק הרתעה אלא גם גמול, מין קתרזיס של הכעס הציבורי שנובע מהעברה.
לפי התיקון לחוק העונשין העיקרון המנחה בגזירת העונש הוא עקרון "ההלימה" ולכן על העונש לשקף את הנזק שנגרם כתוצאה מהעבירה ואת חומרת המעשה. במקרה של עברות הצווארון הלבן, הנזק הוא כלכלי וגם פגיעה באמון הציבור, ולפיכך כפל קנס הוא המענה הראוי. לא עבודות שירות ולרוב גם לא מאסר.
ד"ר שרונה אהרוני-גולדנברג, עורכת כתב העת מאזני משפט, המכללה האקדמית נתניה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
