סרטי ילדים הם ברכה? לא בקולנוע הישראלי
על אף הפוטנציאל המסחרי הגדול, כמעט ולא רואים על המסך סרטי ילדים תוצרת כחול-לבן - אולי כי הם מראש דורשים הפקה יקרה ומושקעת. "שוק סרטי הילדים לא מפותח ולכן קשה למצוא משקיעים. בשביל לעשות סרט אתה צריך כסף", מסביר קובי מחט, במאי סרט הקיץ "גויאבות"
ילדים הם ברכה - להורים. וכשלאבא ואמא קצת נמאס מהם בחופשה, אז ילדים הם ברכה גם לאולפני הקולנוע וחברות ההפקה. מדובר בקהל היעד הראשוני של סרטי הקיץ הגדולים, וזה קהל גדול ועצום. שנוטה להיות משועמם עם תום שנת הלימודים. בהוליווד דואגים לספק לצופים הצעירים גירויים חדשים למכביר, ואלו גומעים אותם בחדווה. כאמור, ילדים הם ברכה. והם מביאים איתם אושר ועושר למי שסוחף אותם לאולמות הקולנוע - ויותר חשוב, את ההורים שלהם לקופות.
גם השנה, כבכל שנה, הקיץ מביא איתו גשם של להיטי אנימציה לבתי הקולנוע שמוקדשים לילדים. "הקול בראש" של פיקסאר זוכה להצלחה אדירה בישראל - הן בגרסה המדובבת, והן בזו המקורית. "המיניונים" מבית יוניברסל דובר הג'יבריש צפוי גם הוא לסחוף את זאטוטי ארצנו. "אסטריקס באחוזת האלים" הצרפתי שעלה לאחרונה לאקרנים מפתה ובקרוב יתווספו להיצע סרטי האנימציה "לעוף על זה" הצרפתי, "אופס בול הגיע המבול" הגרמני ו"שון הכבשון" הבריטי - כולם בדיבוב לעברית. איתם יגיעו גם סרטי הנעורים "אדוננו הרובוט", "סינדרלה והעיר הגדולה", "ערים של נייר" דוברי האנגלית.
אבל רגע, איפה הקולנוע הישראלי בתוך העושר הזה? איכשהו נדירים המקרים בהם יש לו נוכחות בין המשבצות המוקדשות לילדים בבתי הקולנוע בעונת הקיץ. למעשה, זה אפילו די משעשע שרוב רובם של הסרטים דוברי העברית בזמן זה של השנה, הם סרטים זרים שמדובבים לשפה המקומית. סרטים ישראלים לילדים ונוער שעברית היא שפת המקור שלהם קשה מאוד למצוא. לפחות בבתי הקולנוע. בבתים שבהם יש עדיין מכשירי DVD אפשר למצוא מדי פעם את הכותרים של משה דץ, רינת גבאי, יובל המבולבל ודומיהם.
הבלחה נדירה הישר לבתי הקולנוע הוא הסרט "גויאבות" שביים קובי מחט, כוכב ערוץ הילדים בדימוס ויוצר בפני עצמו, שבעזרת התסריטאי השותף אלון גור אריה (מייסד מועדון הסרט המופרע שמכתביו אתם נהנים פה ב-ynet מדי פעם) מביא למסך קומדיה מוזיקלית לילדים באורך מלא. להפקה גויסו השחקנים הוותיקים יהורם גאון, חנה לסלאו ומאיר סוויסה, הנערה נאיה פדרמן, וכוכבי הילדים יובל המבולבל, הדוד חיים, וגם עודד מנשה ועדן הראל.
את הפרויקט יוצא הדופן הובילו המפיקים הילה ערן ועופר נעים בברכתם של האחים משה וליאון אדרי, בעלי חברת יונייטד קינג - שהחליטו לתמוך ביוזמה, ולצאת למלחמה על לבם של הצופים הצעירים וכיסם של הוריהם, מול התותחים הגדולים של הוליווד. ההצלחה הכבירה של "גאליס: המסע לאסטרה" בקיץ שעבר בוודאי דחפה אותם להשקיע ב"גויאבות". עם זאת, מדובר בהימור, שכן הפעם הסרט לא נשען על פלטפורמה מוכחת כמו סדרת הנוער המבוססת והאהודה "גאליס".
"השוק הזה של הילדים הוא לא שוק כזה מפותח וקשה יותר למצוא מי שישקיע בסרט כזה מאשר בפרויקט של דובר קוסשווילי לצורך העניין, ואולי מסיבות מובנות", מסביר מחט ל-ynet, "אנחנו החלטנו ליזום ולא להמתין, אבל בשביל לעשות סרט אתה צריך כסף, ובשביל זה את צריך מישהו כמו משה אדרי שיאמין בך. הוא סוג של אב מאמץ ובנק מלווה, כי גם אם הוא מאמין בך, הוא איש עסקים ממולח. הוא מוציא כסף מהכיס כדי להחזיר אותו - ולא רק מהפופקורן. הוא הוכיח שיש לו אף להצלחות, ומפתיע אותי שהוא לא חשב על זה לפני".
האחים אדרי מזהים את הפוטנציאל המסחרי של סרטי ילדים תוצרת כחול-לבן, אבל גם להם לקח כאמור זמן רב. לפי מחט, שמגיע לסט הקולנוע עם ניסיון ארוך שנים מהמסך הקטן, סבור כי זהו המשך ישיר להתמהמהות של ערוצי הטלוויזיה ששמו בעבר יהבם על תוכניות קנויות מחו"ל לפני שפנו להשקעות מקומיות. "לקח הרבה זמן להבין שמה שהישראלים רוצים לראות זו תרבות מקור, הרי לפני 15 שנים התוכניות בפריים-טיים בכלל לא היו בעברית", הוא אומר.
"ראשי הערוצים שאלו את עצמם בעבר למה להפיק סיטקום ישראלי כשאפשר לשדר את 'סיינפלד' שנוצר בתקציב גדול, ביותר ימי צילום ובאופן מקצועי? אבל גם הם גילו שיש משהו בסדרות טלוויזיה דוברות עברית שמתכתבות עם התרבות המקומית, שלעולם לא ניתן להשיג לעולם בהפקות שנעשו בחו"ל עם יוצרים זרים ובתוך תרבות אחרת. הם גם הבינו דרך הכיס שקהל הצופים הנחשק ביותר הוא משפחות. התהליך הזה הגיע באיחור לעולם הקולנוע, שהוא פחות מפותח בישראל".
בכל הנוגע לזירה הקולנועית, מחט מרגיש כמו חלוץ של ממש, זאת למרות שבעבר הופקו בישראל סרטי ילדים ונוער, שחלקם אף הצליחו מאוד - מ"חסמב"ה וילדי ההפקר" של יואל זילברג מ-1971, דרך "בן לוקח בת" של מיכל בת אדם מ-1981, "ילדי קניון הזהב" של דניאל אסף ואושרי הילזנרט מ-1995, "סופר בוי" של חנוך רוזן מ-1998 ועד "איגור ומסע העגורים" של יבגני רומן מ-2013. מה שכמעט ואין בנוף המקומי הם סרטים אנימציה לילדים תוצרת כחול-לבן.
זוכרים אותו? תום אבני ב"סופר בוי" של חנוך רוזן מ-1998
סרטי האנימציה הם הרווחיים והמצליחים ביותר בקרב על לבם של ילדים בכל העולם, אבל הם יקרים מאוד להפקה, כפי שיכול להעיד שי כרמלי פולק, יוצר הסרט "המסע לכוכב המינימיקים" שיצא לאקרנים בקיץ 2013 וחוזר אלינו לסיבוב נוסף באולמות סינמה סיטי של האחים אדרי (סימן נוסף לאמון שהם מביעים בסרטי ילדים מקומיים). כמו במקרה של "גאליס", גם הוא מבוסס על סדרת טלוויזיה "מיקמק" של yes (וגם משחק מחשב מ-2009), והושקעו בו לא מעט כספים.
"אנימציה זה עסק מאוד מאוד יקר", אומר כרמלי פולק, "יש פה פרדוקס: יחסית לסרט ישראלי היה לנו תקציב אדיר, ויחסית לסרט אנימציה היה לנו תקציב עלוב. היינו צריך לעשות מעל ומעבר כדי להשלים את הסרט הזה", הוא מספר ומדווח כי הוא חש שיש התעוררות בתחום באחרונה, "רוב הקרנות שואפות לתמוך בסרטים אמנותיים שמגיעים ממקום אישי, אבל לאחרונה יש מפיקים וקרנות שהאוריינטציה שלהן יותר מסחרית, ומשם יכולים להתגלגל פרויקטים מהסוג הזה".
מי שהקדים את הקולנוע בתחום הילדים היתה תעשיית ה-DVD. המון כותרים שווקו בעשור האחרון ומצאו את דרכם לסלון ביתן של משפחות רבות בישראל. הורים רבים ראו במשה דץ, רינת גבאי ודומיהם שמרטפים זמינים לכל עת, שמופעלים בלחיצת כפתור בשלט. העובדה שהמזגן הביתי אולי אינו אפקטיבי כמו שאולמות הקולנוע, ושהפופקורן משאיר כתמי שמן על הספות, היו נסבלים ביחס לטרחה של לקחת את הילדים לבתי הקולנוע, לשלם כמה עשרות שקלים על כרטיס, והנורא מכל: לבלות שעה וחצי מול דמויות אינפנטיליות באנימציה, כשברבע קולם של כוכבי ריאליטי מקומיים שנשכרו כמדבבים.
אלא שבשנים האחרונות שוק זה נמצא בדעיכה. האינטרנט השתלט על הזירה, וגם מי שעוד מחזיק בביתו מכשיר DVD ככל הנראה לא מתחזק עוד את ספריית הסרטים שלו - בטח לא בכותרים מקוריים. "מי שמשקיע עדיין בהוצאה של DVD, צריך אותו בתור כרטיס ביקור", קובע מחט, "הם יודעים שזו הדרך להיות מוכרים ולקדם הופעות בקניונים, שם מסתתר הכסף. כדי להגיע ל'מותק של פסטיבל' אתה צריך להיות מוכר, ובשביל זה אתה צריך את ה-DVD. אז השוק הזה התחיל לגסוס, והיום הוא כבר זניח ומיותר לחלוטין. מצד שני, הוא עדיין קיים במידה מסוימת, מה שאי אפשר להגיד על קולנוע".
כך או כך, נראה ש"גויאבות" הוא הסנונית שמבשרת על בוא הקיץ. בעוד שמחט מצלם כבר סרט חדש בהשתתפות רבקה מיכאלי ושמוליק לוי, משה דץ כבר אץ ורץ למסך הגדול, בניסיון לצאת מעולם ה-DVD הגווע, עם הקומדיה המוזיקלית "דץ הבלץ" (גם היא מבית יונייטד קינג). גם הסרט "אבוללה" של יוני גבע, שצפוי לצאת בשנה הקרובה, הוא מעין מותחן מפלצות שמותאם לילדים. בנוסף, יזם נועם משולם עיבוד באנימציה של "מעלה קרחות" מאת אפרים סידון. אלה ואחרים זוכים לתמיכת מיותר גופים. כך למשל, קרן הקולנוע הישראלי חנכה לאחרונה מסלול תמיכה בסרטי ילדים.
"אני חושב שתהיה פריחה בשוק הזה, ויכול להיות שדווקא הוא יהיה זה שיוביל את המהפכה", מנבא מחט, "חלק מהסרטים שיצאו יהיו יותר טובים, וחלק יהיו פחות טובים וזה בסדר כי כשמדובר בקולנוע, כשתהייה התפוצצות של מוצרים על המדף, הפחות טובים ינשרו ממילא ורק הטובים יישארו. זה יועיל לצרכן שיקבל מוצרים איכותיים ומהוקצעים יותר". הבמאי אף מבהיר כי את 'גויבאות' הוא מייעד גם לשוק בחו"ל: "חשבנו על סיפור שהגויים ירצו לקנות. על זמני ועל גיאוגרפי".
את הסרט הבא הוא מצלם בימים אלה כדי לנסות ולהספיק לנפק גרסה ראשונית שלו לפסטיבל ברלין. לטענתו אין פה התפשרות על איכות ולצורך כך התגייסו להפקה כדי ליצור סרט שהוא מושקע ואיכותי כפי שהוא מסחרי. "חלק מהזילות בשוק הילדים נובע מכך שמבוגרים מנהלים אותו", הוא מזהיר, "מי שכבר החליט לתמוך בסרטים לילדים, מעדיף להשקיע גרוש וחצי ולצלם באולפן. אנחנו הלכנו עד הסוף ולא ויתרנו, והשקענו בהפקה עם אנשי הצוות הטובים והמקצועיים ביותר".
למרות שנראה כי נפתח אפיק חדש לעשייה בקולנוע הישראלי, הבמאים המקומיים עדיין חשדנים ולא ששים להשתלב בו. אפשר להבין אותם. באופן טבעי, יוצרים צעירים ו-ותיקים מעדיף להתעסק בנושאים הקרובים ללבם ולסביבתם הטבעית, ולביים דרמות אישיות, חברתיות ואפילו פוליטיות, או סרטים שיכולים להשתלב בטרנדים בינלאומיים כמו מותחנים, מדע בדיוני וסרטי אימה - בלי להיות מכוונים לקהל ספציפי מפולח מדי כמו קהל הילדים, ולהיענות לציפיות שלו.
כך למשל במקרה של הדרמה "10 אחוז ילדה שלי", שביים אורי בר-און ועל פניו נוגעת בעולם הילדים דרך הכוכבת שלה יהלי פרידמן. העלילה מגוללת את מערכת היחסים הלבבית שלה עם בן זוגה של עמה (בגילומו של אודי פרסי). למרות שהסרט שיעלה לאקרנים בשבוע הבא יוקרן עוד לפני פסטיבל סרטי הילדים והנוער בסינמטק תל אביב, היוצרים מקפידים להדגיש כי אין מדובר בסרט ילדים, ואף דרשו ממארגני הפסטיבל להקפיד שהסרט יומלץ מגיל 14 ומעלה.
"הסרט אינו סרט ילדים בהגדרה שלו, אך הוא כן סרט שילדים יכולים לצפות בו", אומר בר-און, "לדעתי להבנת הסרט הוא דורש הכנה והכוונה מסוימת שסרטי ילדים שהם סרטי הרפתקאות, פעולה או הומור לא דורשים. השאלות שבמרכז הסרט הן שאלות הנוגעות גם לילדים, אך עשויות להיות יותר משמעותיות למבוגרים".
נדמה שיחס יוצרי ושחקני הקולנוע הוא אתגר לא פשוט עבור אלו שכן רואים בקהל הילדים את הקהל הטבעי שלהם כמו מחט בן ה-42, שכידוע כיכב בעבר כמנחה בערוץ הילדים ושימש כתסריטאי הסדרה "זבנג!", לה היה שותף גם כרמלי פולק. הוא מספר כי במהלך הליהוקים ל"גויאבות" נתקל בלא מעט סירובים משחקנים, ומסוכני שחקנים. הוא מעיד כי אחרי תחילת צילומי הסרט השני, כבר היה מי שהתחרט. "אם לא בא לך לעשות סרט בז'אנר הזה, זה בסדר גמור, אבל אם אתה מספיק מפגר בשביל לחשוב שאתה לא רוצה לעשות את זה כי זה לא מכובד מספיק, אז שיהיה לך בהצלחה", הוא אומר.
המקרה של כרמלי פולק (בנו של השחקן יוסי פולק) אף מורכב ומפתיע יותר מכיוון שלצד
עבודתו כיוצר אנימציה, הוא מוכר דווקא כדוקומנטריסט בעל תודעה פוליטית מפותחת. הוא עלה לכותרות ב-2005 בעקבות סרטו "בילעין חביבתי" שליווה את ההיתקלויות בין צה"ל לפלסטינים משני צדי גדר ההפרדה בכפר בילעין. ב"מסע לכוכב המינימיקים" לעומת זאת הוא יוצא לעולם פנטסטי שבו חיות הבית הפכו למפלצות, והילדים יוצאים להצילן מפני המבוגרים שזוממים להשמידן.
"אני מאוד מאוד אוהב אנימציה ובשבילי זו היתה הזדמנות נהדרת להתנסות בזה, וזה לא סותר את הצד השני שלי שנוגע לדברים יותר אישיים", אומר כרמלי פולק בן ה-47, שכבר עמל על פרויקט נוסף באנימציה בשיתוף המאייר יניב שמעוני, "היה ברור שזה פרויקט פחות אישי מהבחינה הזאת, למרות שהייתי שותף לכתיבת התסריט וההתייחסות היתה מאוד רצינית. כשאתה עושה משהו טוב שאתה מאמין בו, אתה נהנה ממנו. אתה לא צריך להתפשר".
