אצל מדונה והבוס: שרים מחאה כחול-אדום-לבן
ברוס ספרינגסטין, גרין דיי, פרנק זאפה ומדונה - כולם כתבו והלחינו לאומת הקפיטליזם והברביקיו, והגישו לשולחנה בתיבול ביקורת חריפה. לרגל ה-4 ביולי, יום הולדתה של אמריקה, חזרנו לאלבומים הגדולים, שהעזו לשיר לה מחאה. הדוד סם מתהפך בקברו
לא עבור כולם מהווה סוף השבוע של ה-4 ביולי, המציין את יום הולדתה של האומה האמריקנית, יום של חג. לצד שלל אקטים פטריוטים שמאדירים אותה, זוכה המעצמה הגדולה בעולם לללא מעט ביקורת מצד מקטרגיה הגדולים ביותר - אלו העוסקים באמנות. ארצות הברית ראתה לא מעט מוזיקאים תוקפים בכתיבתם את אשליית האושר הקפיטליסטי, השימוש המוגזם בכוח והגלורפיקציה שעושה אמריקה לעצמה.
מגרין דיי ועד מדונה, דרך פרנק זאפה, ברוס ספרינגסטין ואפילו הרכב קנדי כמו ארקייד פייר - כולם שרו נגד הצביעות והנאיביות שמאחורי האמריקנה, החלום האמריקאי, ושברו. לפניכם כמה אלבומים ששמו את אמריקה על המוקד ואמרו בשיר את שמאמרים שלמים לא יכלו לסכם.
ברוס ספרינגסטין - "Born In The USA"
סיפור הרקע של "Born In The USA", אלבומו של ברוס ספרינגסטין מ-1984, כבר הפך די מוכר - במיוחד בשל הקשריו הפוליטיים. האלבום עסק באמריקה הכואבת של אחרי מלחמת ויאטנם והשלכותיה ביחס לאלו ששבו ממנה, והוקדש גם לחבריו של הזמר שלא זכו לשוב לארצות הברית בחיים.
גם הניסיון של רונלד רייגן, נשיא ארה"ב באותם ימים, לנווט את הפופולריות העצומה של הבוס לטובתו הפוליטית, כבר תועד היטב, כשהוא מרפרר אליו בנאומים ומפרשו בשוגג כקריאה פטריוטית הירואית (רבים תהו אם רייגן בכלל הכיר שירי האלבום).
ברוס ספרינגסטין - "Born In The USA"
אך "Born In The USA" הוא למעשה ייצוג מעניין של ספרינגסטין, כנציגה האותנטי של אמריקנת שנות השמונים. "Nebraska", האלבום שקדם, ראה את ספרינגסטין בגרסתו האקוסטית והמהורהרת.
בשנתיים שעברו מאז שיצא שידרג הבוס את צורתו החיצונית, ואחרי שעות רבות בחדר הכושר - דיגמן גוף מנופח, עטוף במכנסי ג'ינס כחולים וגופיות לבנות. בריאן גקרמן, בספרו "A Race of Singers - Whitman's Working-Class Hero From Guthrie to Springsteen", מקשר בין מראהו של ספרינגסטין לבין הדמות הקולנועית שגילם סילבסטר סטלון בסדרת סרטי "רמבו".
גקרמן האמין כי הגוף השרירי והבנדנה היו אמורים להפוך את ספרינגסטין למעין גרסה מוזיקלית (גם אם לא מובנת לגמרי) של הגיבור הקולנועי הבלתי מנוצח, וכי הפופולריות של פרנצייז סרטי האקשן עזרה לביסוס מעמדו כנער הפוסטר המזמר של ערכים שהפכו פופולרים בארצות הברית של האייטיז.
לטענתו, ספרינגסטין אמנם ביקר את ארצות הברית במסגרת אלבום פופ-רוק אצטדיונים מובהק, אך בהווייתו נמנה למעשה עם ייצוגיה הבולטים ביותר של התרבות האמריקאית של אותה תקופה, היינו - מיליטנטיות, פטריוטיזם, שגשוג, השתלטות של אמריקה על שאר העולם ופטריארכליות.
ברוס ספרינגסטין - "Lonesome Day"
18 שנים אחר כך יקדיש ספרינגסטין את אלבומו "The Rising" לארצות הברית פוסט מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר, באלבום שעסק רובו בפיגוע. האגדה מספרת כי הוא נכתב והוקלט לאחר שאדם עצר את רכבו ליד הבוס מספר ימים לאחר ההתקפה, והצהיר באוזניו - "אנחנו זקוקים לך עכשיו". כמעט 20 שנים נוספות תחלופנה לפני שיחזור ספרינגסטין עם האלבום "Lonesome Day", בו ישוב וינסה להציל את המעצמה מעצמה.
מדונה - "American Life"
יכולות זיהוי הטרנדים המרשימות של מדונה עלו על מגמת מתיחת הביקורת החריפה כלפי ממשל בוש, שנפוצה בקרב מוזיקאים של תחילת המילניום. ועל כן, אלבומה "American Life" מ-2003, שיצא שבועות ספורים לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק, עסק גם הוא במעצמה החזקה בעולם ובהתפכחותה מאשליית הכוח, לאור הפיגוע במגדלי התאומים.
שירים כמו "Holywood" ו-"American Life" עסקו בחלום האמריקאי ושברו, במיאוס של הזמרת מעולם החומר וברדידות שהביאה עמה המודרנה. "אני יודעת שזה נשמע כמו קלישאה", אמרה אז בראיון לקידום האלבום, "אבל היו לי 20 שנים של עושר ותהילה, ואני חשה שיש לי הזכות לדעה אודות כך. כל מה שכולם אובססיביים כלפיו כרגע זה להיות מפורסמים. אני טוענת שזה בולשיט, ומי יודע זאת טוב יותר ממני?
"באמריקה, יותר מבכל מקום אחר בעולם", המשיכה, "יש לך את החופש להיות מה שאתה רוצה להיות. זה טוב ויפה אבל זה עובד רק אם יש לך מערכת ערכים ונראה שאין לנו כזו יותר. הכל זה 'תעשה מה שאתה צריך כדי להגיע לפסגה, תהיה מאושר אם תנהג ברכב הזה, לבש את הבגדים האלה ואנשים ירצו לזיין אותך. זו אשליה מאוד מסוכנת ואנשים שבויים בה, גם אני. או לפחות הייתי".
מדונה - "American Life"
בקליפ המקורי שליווה את שיר הנושא והיה לסינגל הראשון מהאלבום, נראית מדונה כשהיא לבושה ברוח צבאית ומוקפת בנשים חיילות. בסופו היא גם משליכה רימון יד לעברו של ג'ורג' בוש הבן. הקליפ יצר סערה לא קטנה בשל ההצהרה הבוטה, ומדונה נאלצה לספק הסברים רבים.
בכל מקרה, המלחמה בעיראק שהתחילה חודש אחרי הביאה את הזמרת לגנוז את הקליפ ולהוציא אחד מעט פחות קיצוני. ביקורות האלבום, לעומת זאת, לא ממש התרשמו מהביקורת החברתית והפוליטית הנוקבת של מלכת הפופ. חלקן אף הגדירו את "American Life" כאחד מעשרת השירים הגרועים ביותר בכל הזמנים.
גרין דיי - "American Idiot"
ויש כאלו שעשו מהביקורת שלהם קריירה, או לפחות החיו אחת. חברי גרין דיי, מהרכבי הפאנק-רוק הפופולרים של שנות התשעים, הגיעו לחצי העשור הראשון של שנות האלפיים כשהם בעיקר מתחזקים מותג מוכר ומעט עבש. ימיהם כלהקת פאנק בועטת, המנפקת להיטי גיטרות של שלוש דקות, נראו רחוקים. גם הם הודו בשלב מסוים כי האלבום המקורי שתכננו להוציא ב-2003, ואשר חומריו נגנבו במהלך תהליך ההקלטות, לא היה עבודתם הטובה ביותר.
גרין דיי - "Holiday"
הימים ימי ממשל בוש, חודשים ספורים לאחר פלישת ארה"ב לעיראק, והבון טון בתרבות האמריקאית, לימדה אותנו היטב מדונה בפסקאות הקודמות - הוא ביקורת חריפה כלפי מעלליו של הנשיא הרפובליקני, שכזכור הכניס את הצבא האמריקאי בפרק זמן של שנה וחצי למערכות באיראן ובאפגניסטן. לרקע הדברים יוצא "American idiot" בספטמבר 2004, חודשים ספורים לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית.
לקול מטחי הביקורת שנורו אז כלפי הנשיא, נחת באותם ימים ובתזמון לא מקרי גם סרטו הדוקומנטרי של מייקל מור, "Fahrenheit 9/11". המטרה היתה ברורה - לגרום לאמריקאים הנוהרים לקלפיות להצביע עבור המועמד הדמוקרטי ג'ון קרי ולא לאפשר לבוש הבן להמשיך לקנדציה נוספת. "אידיוט אמריקאי" היה התרומה של גרין דיי למאבק בנשיא, והיווה עבורם קפיצה אדירה בכל הנוגע לרמת התכנים (עם כל הכבוד לשירים הנהדרים על בטלה ואוננות שעיטרו את אלבומיהם הקודמים).
מדובר באופרת רוק במרכזה דמויות כמו "ישו של פרבריה" ואנכריסטים קיצוניים. סיפור המסגרת שרקמו בילי ג'ו ארמסטרונג וחבריו מעט מקושקש ולעתים רבות נעדר היגיון. אולם המסר של שירים כמו "Holiday", שביקר את מדיניותם של פוליטקאים רפובליקנים להדיר קהילות שלמות לצרכים פוליטיים, או שיר הנושא שתקף בחריפות ובמילים קשות את הפלישה לעיראק, את אופן הסיקור העיתונאי של המלחמה כטלוויזית ריאליטי ואת אווירת ההיסטריה ששלטה באמריקה של אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר - כל אלו הדהדו ונשמעו למרחקים.
"American Idiot" היה האלבום הפוליטי והשלם ביותר של הרכב שעד אז, הדבר הפוליטי היחיד בו היה עצם היותו שלוחה מיינסטרימית של הפאנק, תנועה חברתית רחבה וחשובה.
גרין דיי - "American Idiot"
הוא הכיל שירים ארוכים שעברו את מחסום שלוש הדקות המסורתיות של הלהקה, והיווה, כהגדרתו של ארמסטרונג, "אצבע משולשת לג'ורג' בוש". האלבום הביא לגרין דיי את הערכת המבקרים, אהדת הקהל ואת פרס הגראמי היוקרתי, אך לא הצליח באמת לשנות את תוצאות הבחירות, וג'ורג' בוש הבן - חרף הביקורת הקשה כלפיו, נבחר בשנית.
פרנק זאפה - "Joe’s Garage acts I, II & III"
מה שתואר כיצירה הפוליטית-חברתית החדה והמורכבת ביותר של פרנק זאפה זצ"ל, היה למעשה אופרת רוק בשלוש מערכות שיצאה ב-1979, וכל כולה ביקורת על אמריקה השמרנית, תעשיית המוזיקה, הממסד הדתי ותרבות הצריכה.
פרנק זאפה - "Joe's Garage"
כמו במקרה של גרין דיי, גם סיפור המסגרת של "הגראג' של ג'ו" מדבר על האדם הקטן ומסעו עתיר החוויות ההזויות אל לב לבה ומהותה של אמריקה השמרנית והמפכחת. מסעו של ג'ו ברגעים מסוימים נחשב אוטוביוגרפי למדי, כשדמותו מגלה את האמת המרה והמוזרה על תעשיית המוזיקה האמריקאית בשנות השבעים.
הוא שר שם על צביעות הממסד הקתולי, על מהפיכת המין ברחבי המעצמה ועל השימוש בתפיסה האמריקאית של סקס ככלי לתאגידים וממשלות.
זאפה הבין כבר אז את האופן בו ממשלות שולטות באזרחיהן באמצעות חקיקה בעייתית, והעז גם לבקר את התעשייה בה הוא עובד, על שלל מרכיביה - מלהקות האווי מטאל ועד עיתונות המוזיקה והאופן בו סיקרה רוק.
כמובן שאת כל אלו הוא העלה בדרכו המשעשעת והלעתים הזויה, להלן שיר כמו "Why Does It Hurt When I Pee" העוסק במחלת מין שהועברה לג'ו לאחר ששכב עם לוסיל, בחורה מזדמנת שעובדת בסניף של רשת ג'אנק פוד. "Keep It Greasy" מצדו, הוא שיר הלל למין אנאלי.
פרנק זאפה - "Keep it Greasy"
גם אם לא הובן בזמן אמת, השנים וההעמקה ב"Joe's Garage" גרמו למבקרים רבים לראות בו את אחת היצירות החשובות של זמננו - אלבום שעסק באומץ בנושאים כמו צנזורה, רצון חופשי, דת, כוח, ממשל ומין, והעז לפקפק בכיוון שאמריקה המתעצמת הלכה אליו, ממש בפתחן של שנות השמונים.
ארקייד פייר - "The Suburbs"
להקות רוק כבר לא שרות היום על נושאים חשובים. כן, יהיו שם שברונות לב, אובדן אמון וקריאה כללית לאחוז בכוח ברוח הנעורים. ועדיין, קשה לחשוב בימינו על הרכב גיטרות שממשיך לעשות את שעשו אבותיו המוזיקליים - להלן פתי סמית, ברוס ספרינגסטין או אפילו יו2 - ומיטיב לתאר מצב נפשי של דור באמצעות ריף גיטרה ושורה אחת.
ארקייד פייר - "The Suburbs"
ב-2010 עוד היו כמה כאלה, והבולטת שבהן הייתה ארקייד פייר - להקה קנדית אמנם, אך כזו שהקדישה את אלבומה הרביעי ואולי הטוב ביותר, להסרת מסיכת נעוריה הפרבריים בארצות הברית.
"The Suburbs" קראו לאלבום ההוא, שהכיל את שמו כמעט בכל שיר בוריאציה כזו או אחרת. האחים ווין ו-וויליאם באטלר פירקו וניתחו בו במבט בוגר יותר את נעוריהם בוודלנד, פרבר של יוסטון אשר בטקסס. וכמה שלא ניסו להתעקש כי לא מדובר בכתב אישום נגד הפרברים כי אם במכתב אהבה שנכתב מלבם - הביקורת, אי הוודאות, תחושת ה"מה אם?" והמבט הזועם לאחור לא הותירו המון מקום לספק.
הבאטלרים מתחו קו ישיר בין החיים הפרבריים לבין התבגרות מתוך התפשרות, בין הגינה הקטנה והרכב המשפחתי בחניה הפרטית לבין בינוניות ואובדן חלומות הילדות. היתה שם סימבוליקה דתית, האדרת נעורים ובעיקר תמיהה של "מה לעזאזאל קרה שם בפרברים וכמה זה עיצב אותנו".
לא במקרה הוזכר שמה של ארקייד פייר רבות לצד זה של ספרינגסטין. מעבר לצליל האצטדיונים הגדול ולדמיון סמנטי בשורות מסוימות בשירים - גם הם, ממש כמו הבוס, חקרו היבטים שונים של התרבות האמריקאית ופירשו אותם באופן שיובן למאזין ברמקולים של מחשב בחדר נעורים קטן, באותה מידה שיחלחל למי שפוקד הופעת ענק שלהם.
ארקייד פייר - "Deep Blue"
"למחר אין כל משמעות", הם שרו ב"Deep Blue". בין אבל על שעות מבוזבזות שלא תחזורנה לבין תיאור מדויק של האדם המודרני שעומד ומחכה לתורו. "סיימתם כבר להתחזות?", הם שאלו, "ראינו את הסימנים כבר בפרברים".
