"האבא של מסי": מלחמה על מגרש המשחקים

אי אפשר שהפיוז לא יתחמם מול אבות הכדורגל של הפועל תל אביב צפון ב"אבא של מסי", סרטה של לינוי בר גפן ששודר אתמול (ד', 21:00, ערוץ 10). "קודם כל להיות לוחם", פורש יובל, אבא של עילי, את פילוסופיית הכדורגל שלו. "לפני משחק אנחנו מתחמשים", מפרט דרור, אבא של רום, ומצביע על כדורי מגנזיום, סלק ומשקאות איזוטוניים שאמורים לחמש את השחקן שהוא מתַפעל.

מתוך "האבא של מסי"

"אתם צריכים לבוא כמו מטורפים למשחק ולאכול דשא - מלחמה אני רוצה מחר", ממשיך יובל להרביץ תורה בקבוצה יום לפני משחק חשוב. וכמו במערכון מונטי-פייתוני, המצלמה ממשיכה להסתובב ומתמקדת בנמענים של הלהט הזה - ילדים בכיתה ב' שמגיבים באדישות ללבה הרותחת שעשתה להם הרגע שיחת מוטיבציה.

אולי זה קצת לא הוגן להתייחס ל"אבא של מסי" כאל סרט, בשעה שהוא בעצם כתבת אולפן ארוכה. הוא אמנם הולך ונבנה לקראת המשחק החשוב בין שתי הקבוצות - הפועל תל אביב צפון ובני יהודה, אבל לא באמת מייצר דרמה אלא מציג תופעה: הורים (בעיקר אבות, לטס פייס איט) שמשקיעים המון זמן, כסף וגם מקריבים לא מעט שקט נפשי כדי שהילד שלהם בן ה-10 ישתפר ככדורגלן, ושהקבוצה שלו תנצח ותטפס בטבלה.  

הדרמה האמיתית, אם כבר, מתרחשת בדקה האחרונה, כשמאמנת כושר נכנסת לתמונה ומכניסה את הילדים לפורמה, והכתוביות מספרות לנו שהקבוצה הצליחה לנצח שלושה משחקים רצופים ולהישאר בליגה.

הורים שדוחפים את הילדים שלהם לתחום מסוים נפוצים יותר מאחוזי לחות בקיץ ומעצבנים לא פחות. "אבא של מסי" לא מתכחש לרעיון ונוקט בשיטת "חמם את הצופה" - וכך, התבטאויות ההורים שלוקטו פנימה חושפות בעיקר עד כמה האובססיה של האבות עמוקה, ואיך הם מפספסים את הילד שלהם על הדרך.

"הם לא נלחמים, לא באו למגרש, לא שומרים על קור רוח", אומר יובל. לא נשאר אלא לתהות מאיפה לעזאזל הוא קיבל את הרעיון שילדים בני עשר אמורים לשמור על קור רוח. קצת מזה וקצת רטינה על אמהות ש"הופכות את הילדים שלנו לרכים" ושכל מה שמעניין אותן זה כביסה, וקיבלתם את התמהיל שמגיש לנו את הדיעה הסטנדרטית מוכנה לשימוש.

נכון, יש כמה רגעים נוגעים ללב שחושפים את הסיבות האפשריות לאובססיה הזאת. באחד מהם דרור מעסה את הרגל של הבן שלו ומסביר ש"בשום מצב אחר הוא לא היה מרשה לי לגעת בו". אבל עדיין, בשורה התחתונה, מתקבל הרושם שגם מאחורי הרצון הזה לקרבה, עומד הורה שלא רואה את הילד שלו ולא שואל את עצמו האם מישהו בכלל מצליח ליהנות בקייטנת המשמעת הזאת.

יכול להיות שאם "אבא של מסי" היה מביא את התחושות של המֶסִיים עצמם כמו שהביא את התחושות של האבות שלהם, היינו מקבלים מושג יותר טוב לגבי המקום בו עומדים הילדים, או מה הם מרגישים מול אכילת הראש של האבות שלהם (מעניין שדווקא ההורים של ילדי בני יהודה רגועים יותר), ואולי, כמו שאמר מישהו בטוויטר, יהיו לנו פה קצת יותר מאור בוזגלויים וקצת פחות יעקב בוזגלויים.