רעבים מוכי הזיה, תליות בכיכר: החיים שלי בצפון קוריאה
גם כשראתה הוצאות להורג בגיל 7, גם כשאביה הוכה למוות וגם כשחפרה מנהרות למתקפה גרעינית, היאונסאו לי הייתה בטוחה שהיא חיה במדינה הכי נפלאה על פני האדמה. רק כשמשפחות נעלמו, רעבים מוכי הזיה התהלכו ברחובות ונשים כחושות מתו על הרצפה עם תינוקות בידיים, היא הבינה שצפון קוריאה היא לא מה שחשבה
עוד חדשות בעולם :
- רובוט תפס והרג עובד במפעל פולקסווגן
- מי מכיר את חולת הסרטן שזיכרונה אבד?
- מהפכה אחרי 40 שנה: מותר לצלם בבית הלבן
- חודש הרמדאעש גובה קורבנות
רק כשעזבה את צפון קוריאה בגיל 17 היא החלה לגלות את ממדי הזוועות האמתיים שחולל המשטר הצפון קוריאני, שפיטם אותה בתעמולה מאז שנולדה. בספר זכרונות שפרסמה אתמול (יום ה') בלונדון, מספקת לי הצצה נדירה למציאות הביזארית והאכזרית של חיי היום-יום במדינה המסוגרת ביותר על פני האדמה. "לעזוב את צפון קוריאה זה לא כמו לעזוב כל מדינה, זה יותר כמו לעזוב יקום אחר", היא כותבת בספרה "הילדה עם שבעה שמות", "כמעט 70 שנה אחרי הקמתה היא נשארת סגורה ואכזרית כתמיד".
לי, כיום פעילת זכויות אדם החיה בדרום קוריאה, גדלה בהייסן, קרוב לגבול הסיני. הייתה לה משפחה קרובה עם מגוון של קרובי משפחה צבעוניים כולל "דוד אופיום", שהבריח הרואין צפון-קוריאני לסין. כל חיי המשפחה שלה התנהלו מתחת לדיוקנאות של מייסד צפון קוריאה הנערץ קים איל סונג ובנו השליט המנוח קים ג'ונג איל, שחייבים להיות תלויים בכל בית. מי שלא מנקה את התמונות האלה או לא דואג להן - עלול להיות מואשם בעבירה פלילית שבצדה עונש.
בארוחות הערב הקפידה לי כנדרש להודות "לאב הנכבד, המנהיג קים איל-סונג" על האוכל, ורק אחר כך היה מותר לה להרים את הצו'פסטיקס. מצבה של משפחתה היה טוב, ועבודתו של אביה בצבא צפון-קוריאה אפשרה למשפחה לחיות בלי מחסור באוכל, אבל אכזריות ופחד ניבטו מכל עבר. אפילו הרמז הקלוש ביותר לחוסר נאמנות פוליטי יכול היה לגרום להעלמתה של משפחה שלמה - סבים וסבתות, הורים וילדים. "משפחה שמישהו בה היה נחשד בחוסר נאמנות - היו מקיפים את ביתה, מעלים אותה על משאית בלילה - ואחר כך היא לא הייתה נראית שוב לעולם".
הוצאו להורג כי לא התאבלו מספיק
כשלי נכנסה לתקופת ההתבגרות שלה נעצר אביה על-ידי המשטרה החשאית. בהמשך הוא שוחרר לבית החולים, אחרי שהוכה קשות, אבל הוא מת מיד אחר כך. נסיבות מותו נותרו בלתי ברורות. לי אומרת כי אחת הטרגדיות של צפון-קוריאה היא שכולם עונדים מסכה: "אדיבות כלפי זרים היא דבר נדיר בצפון קוריאה. יש סכנה בעזרה לאחרים", היא כותבת בספרה, ומסבירה שלא ניתן לדעת מיהו מודיע של המשטר.
הוצאות להורג בפומבי שימשו את המשטר כבר אז כאמצעי להטיל משמעת על העם כולו. בהוצאה להורג הראשונה בחייה צפתה לי כשהייתה בת שבע. היא מספרת כי אחרי מותו של מייסד המדינה קים איל-סונג ב-1994 שורה של אנשים הוצאו להורג רק משום שלא התאבלו עליו מספיק.
עוד סיפורים מעניינים בעמוד הפייסבוק של ynet חדשות בעולם
באמצע שנות ה-90 סבלה צפון קוריאה מרעב כבד שבו גוועו למוות כמיליון בני אדם. ברמז הראשון למשבר נתקלה לי כשאמה הראתה לה מכתב שקיבלה מאחות של עמיתה שלה שחיה במחוז סמוך: "כשתקראו את המכתב הזה, חמשתנו כבר לא נהיה בחיים", נכתב שם. האישה הסבירה שהמשפחה שוכבת על הרצפה ומחכה למותה, אחרי שלא אכלה במשך שבועות ארוכים.
לי, שעדיין האמינה אז כי היא חיה במדינה המשגשגת ביותר בעולם, הייתה המומה. כמה ימים אחר כך היא נתקלה באם צעירה ורזה להחריד ששכבה ברחוב עם תינוק בזרועותיה. היא הייתה על סף מוות, אבל איש לא עצר. מקבצי נדבות החלו להופיע בעירה וגופות הופיעו בנהר. "ריח הגופות הנרקבות נישא בכל מקום", היא מספרת.
בספר שלה מתארת לי כיצד בנסיעתה ברכבת לבקר קרוב משפחה היא חזתה ב"גיהנום". היא ראתה אנשים מדדים כמו "חיים-מתים". בעיר המהונג ראתה אנשים שסבלו מהזיות מרוב רעב ואחרים שנפלו מתים ברחובות. המשטר הצפון-קוריאני טען כי הרעב נגרם כתוצאה מהסנקציות שהטילה על המדינה ארה"ב, אבל בהמשך גילתה לי את האמת: הרעב נגרם כתוצאה מקריסת ברית המועצות, זו שסייעה לצפון-קוריאה במזון ובדלק. הפסקות חשמל הפכו יותר ויותר תכופות, ובלילה לי הייתה מביטה אל מעבר לנהר ורואה את האורות המנצנצים של סין. היא הייתה חושבת על הניגוד החד בינם לבין חשכת עירה.
כשאמא אמרה: "אל תחזרי"
היא החלה להתעניין עוד יותר בנעשה מחוץ לצפון קוריאה בעקבות הצפייה בטלוויזיה הסינית דרך הלוויין, צפייה שנעשתה כמובן בניגוד לחוק. בלילה חורפי אחד של 1997 היא התגנבה אל מחוץ לביתה, וחצתה את הנהר הקפוא ליד הבית שלה בעזרת שומר ידידותי. בתחילה היא לא התכוונה בכלל לערוק מצפון קוריאה - היא רק רצתה לראות מהי סין. כשאמה הצליחה לגלות בסופו של דבר שבתה נמצאת בביתו של קרוב משפחה בסין, מילותיה הראשונות בטלפון היו: "אל תחזרי".
אלא שגם סין לא הייתה בטוחה. לי חיה בפחד שיגלו אותה ויגרשו אותה בחזרה לצפון קוריאה, שם הייתה עלולה להתמודד עם עונש מאסר ואפילו גזר דין מוות. כדי לשרוד היא שינתה את שמה אין ספור פעמים, ומכאן נובע גם שם ספרה. היא חמקה בקושי מנישואים, כמעט הפכה לזונה בבית בושת, נחטפה על ידי כנופיית פושעים ונתפסה ונחקרה על ידי המשטרה. בסופו של דבר היא הצליחה לשכנע את השוטרים שהיא סינית, הודות לשליטתה הטובה בשפה ולתושייתה.
אחרי שנים של בריחה היא הגיעה לדרום קוריאה, המעניקה מקלט לפליטים מצפון קוריאה. אבל היא התגעגעה נואשות למשפחתה. במבצע נועז היא חזרה
לגבול הצפון-קוריאני כדי לחלץ את אמה ואת אחיה ולהוביל אותם אלפי קילומטרים דרך סין ולאוס - עד לדרום קוריאה.
מאז שהתיישבה בדרום קוריאה הפכה לי לפעילה למען זכויות אדם בצפון קוריאה ולענייני פליטים, ונאמה באו"ם ובוועדה האמריקנית לזכויות אדם. השם שבו היא משתמשת כיום אינו זה שניתן לה בלידה, אבל גם לא זה שהנסיבות אילצו אותה לאמץ לעצמה. "זה שם שנתתי לעצמי כשהגעתי אל החופש", היא כותב בספרה, "היאון פירושו 'שמש', 'סאו' פירושו מזל טוב. בחרתי בשם הזה כדי שאחיה את חיי באור ובחום ולא אחזור לצל".
לפנייה לכתב/ת 
