״לא יודעת איך זה יקרה. אני יודעת שזה יקרה״, משדרת מילשטיין, בת 31, אופטימיות. ״אני גם נהנית מהתהליך הזה, מתחילתו. הוא קרה כי אושרי התקשר ואמר ״אני רוצה״, כי מילי אמרה לי ״אני נלחמת איתך על זה״, בגלל שחברה שלי שהיא עורכת ראתה ואמרה שהיא רוצה לערוך את הסרטים, בגלל שהצלם שצילם אותי לפסטיבל קאן אמר שזה מגניב ושהוא רוצה לעשות את סרטון הפרומו, ובגלל שעכשיו כתבת ״ידיעות אמריקה״ ניגשה אליי ואמרה שהיא רוצה לעשות כתבה...״. המטרה של מילשטיין היא להרים חודש של הצגות מלאות עם פסנתרן, אביזרים, תאורה וסאונד, ולהביא מפיקי ״אוף ברודוויי״ רציניים כדי שייקחו את זה הלאה.

״בסופו של דבר אני רוצה לחיות בארץ. ובכל זאת, אני חושבת שכל בן אדם צריך חווייה של מגורים מחוץ לארץ לתקופה מסוימת, לא משנה איפה. זה פתח לי את הראש לדברים שלא הייתי מודעת אליהם. להבדיל מהישראלי הממוצע שאחרי הצבא טס להודו ולדרום אמריקה לחפש את עצמו, התחלתי ללמוד מיד אחרי ארבע שנות צבא, ואחרי זה סיימתי עוד תואר, ומשם עבדתי, ובעצם עד לחודשיים חופש האלה לא עצרתי, שזה תשע שנים אחרי שהבחורה הממוצעת מסיימת צבא״.

הגיע לגמרי במקרה. מילשטיין עם אושרי כהן(עידן סימן טוב)

״חשבתי שיהיה נחמד אם תוך כדי אודישנים לדברים אחרים אקח מחזה שמוכר לי מהארץ, אחדש אותו ואצור משהו שהוא שלי. בחרתי ב״לרציניים בלבד״, שהצחיק וריגש אותי עד דמעות כשצפיתי בו בארץ, והיוצרת איריס מורגנבסר נתנה את ברכתה. תוך כדי שהתחלתי לתרגם קלטתי שאני צריכה לעשות שינויים, לא לכתוב על קו 31 אלא על L Train, למשל, וכשעשיתי אדפטציה פתאום יצאו ממני מלא שורות והיה מונולוג שלם ששיניתי. חברה שבדיוק עצרה בסטארבקס קראה איתי וצחקנו המון, ואמרתי לעצמי ״טוב, אם זה האפקט של סצינה אחת, אני חייבת לעבור על הכל״. אז עברתי על כל המחזה ושיניתי. בשלב הזה קראתי להצגה ״עיבוד של...״, בעקבות הקריאות שניהלה מילי אביטל המחזה התרחק עוד יותר ממה שהיה, והפך ל״מבוסס על״ ולבסוף ל״בהשראת...״. זאת אומרת שזה ממש מחזה חדש והסצינות הן לא אותן סצינות, אבל זה לא היה קורה בלי איריס והמחזה שלה שכל כך אהבתי״.

״במקביל לכתיבה התיידדתי איתה והפכנו לחברות טובות. לימדתי את הבן שלה בבית ספר לעברית בערך חמש דקות, אבל אלה היו חמש דקות משמעותיות, כי הכרתי אותה והיא פשוט נהדרת, היא המלאך השומר שלי. כבר הרבה שנים אנשים אומרים לי שאני דומה לה, ואני לא רואה את זה בכלל, אבל זאת תמיד מחמאה מאוד מאוד גדולה. כשהיא נכנסה לחדר בכלל לא זיהיתי אותה, אבל היה לה מין כזה אבק כוכבים. היינו באותו חלל במשך שעה וממש בהיתי בה, כי היא מהממת, וכששמעתי שהיא מדברת עברית נפל לי האסימון והבנתי שזו היא. ניגשתי אליה, הצגתי את עצמי והיא אימצה אותי בכל צורה אפשרית: העבודה הראשונה שהיתה לי בניו יורק, או זה שנפלה לי התקרה בבית והתארחתי אצלה, וההובלה המשכילה והחכמה שלה את כל הפרויקט הזה״.

״מאוד. לא מאמינה גדולה בגורל, אבל מאוד מאמינה מאז שאני בניו יורק, שהדברים מתגלגלים לא סתם. ואם לא קיבלתי משהו, זה בגלל שאני צריכה לקבל משהו אחר. המון ישראלים שמגיעים לניו יורק מחפשים דירה, מחפשים ומחפשים, ובסוף מוצאים מישהו בסופר שבמקרה היה צריך את הגבינה מאותו מדף, ובדיוק דיבר בטלפון עם חבר שלו עברית, והוא מכיר חבר אחר שיש לו דירה פנויה. חוויתי את זה על בשרי ועורי ואני מאוד רוצה להאמין לזה״.

״היא המנהלת האמנותית. בפועל, היא עזרה בכל דבר שהיתה יכולה. זה התחיל מזה שהיא אמרה לי ״בואי נעשה קריאה״. חשבתי שאני שיקספיר, אז לא הבנתי למה צריך קריאה, אבל הסכמתי. כמובן שזה קרה בשבוע שבו לא היה לי שחקן, התקרה נפלה בבית שלי, הסתובבתי עם שני תיקים במנהטן מספה לספה, אבל לא ויתרתי על הקריאה הזאת. במקרה אושרי כהן היה בעיר לצילומי העונה השלישית של ״נויורק״, אז פניתי אליו אחרי שאמרתי לעצמי: ״אוקיי, גם מגניב, גם אין ברירה״. אושרי ענה בחיוב, העברתי לו את הטקסט, הוא הגיע לקריאה, היה מקסים ובעניין והביא רעיונות, ובסוף אמר שהוא רוצה להמשיך. מאז אותה קריאה עשינו סיעורי מוחות ודיונים, ונכנסנו לשמונה חודשים של קריאות ותיקונים. את כל הקריאות הנחתה מילי״.

בשנתיים פה לא יצאתי מקווינס וברוקלין. מילשטיין(טל סומך)

״כולם שואלים אם המחזה הוא על הדייטים שלי, אז לא, זה לא אוטוביוגרפי, זה היה מאוד נחמד אם היה כך והייתי יוצאת יותר. מה שכן, ההסתגלות לסצינה הניו-יורקית היא בהחלט מהחוויות שלי. למשל, מנטליות ההחזרה לחנויות של קניות. או חמישים כוסות הקפה המבוזבזות עד שאת מוצאת את כוס הקפה שאת רוצה להזמין בסטארבקס. למשל, כמה שהרכבות מתעכבות ומעכבות אותך ואת מסתבכת בהן. או בעולם הדייטים, תרבות הטקסטים והקונפירמיישן. על כל דבר אומרים "let me know". ברור שאני אודיע לך, למה צריך להגיד את זה? מאוד הצחיק אותי בהתחלה, היום אני כבר במצב שאם מישהו לא כותב לי ״בסדר״, אני מתחרפנת!״.

״לא הייתי כותבת משהו שלא הייתי חושבת שיוציא אותנו טוב. חלק מהאג׳נדה שלי זה שיכול להיות שאני פותחת את האפשרות, אפילו קצת, לעזור להסברה אם אצליח לעשות אירוע תיאטרלי מוצלח שיגידו עליו ״זה ישראלים עשו״״.

״המון זה בלשון המעטה. רגעי המשבר קורים לרוב כשחולפות 24 שעות ולא הצלחתי להתקדם במשהו. אבל הרבה פעמים זה מניו יורק - ״וואו אני לבד, הולך להיות עוד מעט חורף, למה עדיין אין לי בן זוג״. כשאני בארץ חם לי פיזית ונפשית, וכולם גם כל כך גאים בי שאני בניו יורק, שאני מתמלאת באנרגיות ובאהבה. המשברים מגיעים פעם בשבוע בערך, ובטח כל אחד במצבי חווה אותם. אבל כמה שקשה, אני לא זזה מפה עד שההצגה עולה לחודש ההצגות שדיברתי עליו״.

״הייתי רוצה יותר... בשנתיים פה לא יצאתי מקווינס וברוקלין, וגם בתוכם לא הייתי בכל המקומות שאני רוצה להיות. לדמות של שפרה במחזה יש פנטזיות של הגבר שהיא רוצה, ולאן היא רוצה שייקח אותה, ואיזו דירה תהיה לו, ואיך הדייט ייראה, זה עולם פנטזיות שהוא הקטנה של עולם הפנטזיות שלי. שתי הדמויות, שפרה וחזן הן בעצם הקטנה שלי, הוא בישראליות, בלהגיע לפה ולא לקלוט איך הוא אמור לנהל את עצמו, והיא בפנטזיות ובחלומות שלה. לא יודעת, אולי אני קצת חיה את מה שחסר לי בניו יורק דרך הכתיבה עליהם״.

״יש סצינה מהגירסה בעברית שחשבתי להשמיט לגמרי מהגירסה האמריקאית. שפרה עוברת סדנה לאיך להתחיל עם גברים, והמשימה שלהם היא לעלות על במה ולזרוק משפט פתיחה. אז הם עולים, ובגלל שאנחנו ישראלים ווכחנים כל אחד מנסה להראות שלו יש משפט יותר טוב, ומתפתחת תחרות, והם זורקים דברים ש׳אוי ואבוי׳ אם נגיד אותם לאמריקאים: ״אני הייתי בצבא״, ״אה כן? אני הייתי קצינה״, ״אה כן? אני הייתי במילואים״, ״אני טיפלתי בפצועים״, ״אני הייתי בפיגוע״, ״ אני הייתי בשניים״, ״אני הייתי בשואה״... אלה דברים שאת לא אומרת לאמריקאים. בסצינה באנגלית השורה היא: ״אני לא משתמש במטהר ידיים אחרי הסאבוויי״...

יכול להיות שהשמטתי גם את העניין של מדיניות החזרת המוצרים לחנויות, כי בעיני האמריקאים אין בזה שום דבר מוזר, זה מובן מאליו. היו עשרות גרסאות, ועברו עליהן ישראלי, אמריקאי יהודי, אמריקאי קתולי ואז אמריקאי קתולי יותר קשוח. וכל אחד העיר״.

״אני חושבת שזאת הצגה מאוד חדשנית, והבימוי שלה מיועד לחלל קברטי כזה שייצור את אווירת עולם הדייטים באולם עצמו. זה משהו שקורה עכשיו ב׳אוף ברודווי׳, שמנסים דברים אינטראקטיביים, יש טיולים בין החללים, מופע שהוא סיור, ובשיתוף עם הקהל. לא רוצה להרוס, אבל במונולוג הפתיחה של שפרה היא מדמה הרמת כוסית עם החברות שלה, ואלה בנות מהקהל, שלא יהיו מוכנות לזה״.

״אני גדלתי בבית של אמא פסנתרנית ומנהלת מחלקת המוזיקה במשרד התרבות, ובכלל בבית של תרבות ואמנות, ויש במוזיקה ערך מוסף שאי אפשר להחליף אותו בשום סאונד. זה עדין, מיוחד ואותנטי. את גורמת לי לגלות את כל הסודות על ההצגה, אבל בואי נגיד שהפסנתרן גם מיועד להיות שם כדמות שלישית״.

״אני לא יכולה לגלות לך את זה. שפרה וחזן נפגשים שוב כעבור שנה, במקרה, עם תובנות מהתהליך שלהם. יכול להיות שהסוף טוב...״.