משחק הדמים: לקראת גמר הקופה אמריקה
60 שנה אחרי העימות המכריע בין צ'ילה לארגנטינה בו נהרגו 6 אוהדים וקצת יותר מ-30 שנה אחרי שהצ'יליאנים סייעו לבריטים במלחמת פוקלנד, יפגשו הלילה (23:00) שתי היריבות המושבעות בגמר אליפות דרום אמריקה. מסי מרגיש שהוא חייב להביא תואר סוף סוף ואוהדי המארחת לא מוותרים על חלום הזכייה ההיסטורית. יהיה חם כמו תמיד
10 נבחרות לאומיות משחקות ביבשת דרום אמריקה ורק שלוש מהן לא זכו מעולם בקופה אמריקה: ונצואלה, אקוואדור וצ'ילה. בשבת בערב יכולה צ'ילה לעשות סוף סוף את התיקון ההיסטורי ולזכות בתואר הראשון בתולדותיה, אחרי 99 שנים של נסיונות לא מוצלחים. הבעיה היא שמולה תתייצב נבחרת אחרת שמרגישה חובה לתקן "עוול" היסטורי – ארגנטינה.
22 שנה לא זכתה ארגנטינה בשום תואר. בתקופה בה הנבחרת הצעירה שלה הוכתרה כאלופת העולם חמש פעמים והנבחרת האולימפית זכתה פעמיים במדליית הזהב, הנבחרת הלאומית של ארגנטינה נותרה מתוסכלת.
מאז שזכתה בקופה אמריקה ב-1993 באקוודור, בניצוחו של גבריאל באטיסטוטה, הפכה ארגנטינה ללוזרית הגדולה של הכדורגל העולמי. היא השתתפה מאז ב-13 טורנירים בינלאומיים (6 מונדיאלים, 6 קופה אמריקה וגביע הקונפדרציות) ולא זכתה אפילו פעם אחת. יותר מזה, היא הגיעה לארבעה גמרים – והפסידה בכולם.
ב-2004 נוצחה ארגנטינה בדו-קרב פנדלים ע"י ברזיל בגמר הקופה אמריקה בצ'ילה. שנה לאחר מכן הביסה אותה ברזיל 1:4 בגמר גביע הקונפדרציות בגרמניה וב-2007 שוב הייתה זו ברזיל, שבהרכב חסר גברה עליה 0:3 בגמר הקופה בונצואלה. רצף הכשלונות הגיע לשיאו לפני שנה, כשארגנטינה הפסידה בגמר המונדיאל 1:0 לגרמניה.
ארגנטינה תתייצב בסיום הטורניר במקום הראשון בדירוג פיפ"א, 8 שנים אחרי שהייתה שם בפעם האחרונה. אבל הדירוג הוא הדבר האחרון שמעניין כרגע את לאו מסי ואת חבריו. מה שהם רוצים יותר מכל דבר אחר זה לשבור את הבצורת שנמשכת כבר 22 שנה.
כשארגנטינה חגגה בפעם האחרונה, מסי היה ילדון בן 6 ששיחק בגראנדולי, הקבוצה השכונתית שלו ברוסאריו. מאז הוא הפך לכדורגלן הטוב בעולם ולדעת רבים הגדול בהיסטוריה. אלא שכל ההישגים שלו קשורים אך ורק לקבוצה בה הוא משחק, ברצלונה. בנבחרת ארגנטינה אין לו שום תואר, אחרי 10 שנים ו-102 הופעות.
מסי מודע לכל מה שנאמר בנושא, ובמיוחד להשוואות בינו לבין דייגו מראדונה. מה שבטוח, הוא יודע שבשבת יש לו הזדמנות נדירה להוריד קוף ענקי מהגב, ולסמן "איקס" גם בכל מה שקשור לקריירה שלו בנבחרת. "נכון, הקופה אמריקה זה לא המונדיאל, אבל זה תואר חשוב מאוד עבורנו", אמר המאמן טאטה מרטינו אחרי שארגנטינה הביסה את פרגוואי 1:6 והבטיחה את מקומה בגמר.
בשני משחקים האחרונים, מול קולומביה ופרגוואי, אפשר היה לראות עד כמה התואר הזה חשוב עבור מסי. מעולם הוא לא נראה נחוש כל כך ולוחמני כל כך כמו בשני המשחקים הללו. התחושה היה שהוא הפנים את חשיבות האירוע ואת גודל המעמד, גם עבור נבחרת שחוותה כל כך הרבה כשלונות, וגם עבורו, באופן אישי.
ססאר לואיס מנוטי, מאמן נבחרת ארגנטינה שזכתה בגביע העולם ב-1978, כתב בטורו ב"לה נסיון": "מסי כבר לא ילד, כבר אינו תמים. עכשיו הוא יכול לעטות על פניו מבט של רוע. הוא הפך ללוחם וכאשר מנסים לעצור אותו בעבירות, הוא לא נרתע. כל זה הופך אותו לאגרסיבי, לכועס, והוא מציג נדבך נוסף במשחק שלו, שלא ראינו עד עכשיו".
מסי, כמו גם חבריו לנבחרת, לא הבריק בשלושת המשחקים הראשונים. גם משום שההכנה לא הייתה אידאלית. פחות משבוע לפני פתיחת הקופה, מסי ומסצ'ראנו שיחקו בגמר ליגת האלופות בברלין.
לא העייפות מהעונה המתישה, כמו חוסר התיאום בין השחקנים, היה הגורם העיקרי שהפריע לארגנטינה לתפקד בתחילת הטורניר. אבל מיום ליום, ממשחק למשחק ומאימון לאימון, החבורה הסופר-כשרונית הזו התחברה.
יש כבר מי שמשווה את הרביעייה הקדמית לזו של 1957, כשארגנטינה זכתה בקופה אמריקה בפרו. אז אלו היו "בעלי הפנים המלוכלכות" – אומברטו מאסצ'יו, אנטוניו אנחלילו, עומר סיבורי ואורסטה קורבאטה. הרביעייה המדהימה הזו כבשה 23 שערים (מתוך ה-25 של הנבחרת) ב-6 משחקים בלבד, כשהם עושים זאת בשיתוף פעולה מדהים.
אגב, בעקבות ההצלחה האדירה שלהם באליפות של 1957, נרכשו מאסצ'יו, אנחלילו וסיבורי ע"י קבוצות איטלקיות וממשלת ארגנטינה אסרה עליהם לשחק בנבחרת הלאומית. השלושה הפכו בהמשך לשחקני נבחרת איטליה ורק קורבאטה, שהיה אז רק בן 22, נשאר בסגל למונדיאל 1958 בשבדיה.
58 שנים לאחר מכן, דברים כאלה כבר לא יכולים לקרות. כמעט כל שחקני הנבחרת הם כוכבי על בקבוצות הכי גדולות ועשירות באירופה. רק שבנבחרת אין לאף אחד מהם עדיין תואר.
זה מעט מוקדם, כי הגמר עוד לפנינו, אבל אחרי השישייה בחצי הגמר מול פרגוואי ניתן בהחלט לדבר על הרביעייה החדשה. מה שלאו מסי, אנחל די מריה, סרחיו אגוארו וחאבייר פאסטורה עשו תוך כדי שיתוף פעולה מרהיב, היה פשוט תאווה לעיניים.
וכמה זה שונה ממה שהציגה ארגנטינה במונדיאל, לפני קצת פחות משנה. ב-13 ביולי 2014, בגמר מול גרמניה, רק אחד מהארבעה עלה בהרכב. אלא שמסי של קיץ 2014 היה שחקן עייף, פיזית ונפשית. היום הוא נראה, מתנהג ומשחק אחרת לגמרי. ואין ספק שזה קשור גם לשחקנים שסביבו.
אנחל די מריה לא שיחק בגמר. הוא נפצע בדקה ה-33 של רבע גמר נגד בלגיה. "קון" אגוארו הגיע פצוע ובגמר נכנס בתחילת המחצית השנייה, ולא היה מסוגל לתרום הרבה. חאבייר פאסטורה? הוא בכלל לא היה בסגל.
אגוארו אמר אחרי שלשום: "במונדיאל לא הייתי כשיר כמו שרציתי והפעם המצב שונה. אני מנסה להחזיר את החוב שיש לי כלפי הנבחרת".
מבחינה היסטורית אין בכלל מה להשוות בין שתי הנבחרות. ארגנטינה זכתה בקופה אמריקה 14 פעמים ואם תנצח בשבת, תשתווה לאורוגוואי, שיאנית הזכיות. לצ'ילה, כאמור, אין אפילו זכייה אחת, בשעה שפרגוואי, פרו ואפילו בוליביה זכו בעבר בתואר.
גם במפגשים בין הנבחרות ההבדלים תהומיים. ב-24 משחקים במסגרת הקופה אמריקה ארגנטינה ניצחה 19 פעמים, עוד 5 מפגשים הסתיימו בתיקו. וצ'ילה? היא לא ניצחה מעולם.
בכל המסגרות הרשמיות היו 38 משחקים. ארגנטינה ניצחה ב-29, עוד 8 הסתיימו בלא הכרעה וצ'ילה? יש לה ניצחון אחד בלבד.
זה קרה ב-15 באוקטובר 2008 באיצטדיון הלאומי בסנטיאגו, בו ייערך גם משחק הגמר.
"לה רוחה" ניצחה 0:1 במוקדמות למונדיאל בדרום אפריקה, משער של פביאן אוריינה (קשר סלטה ויגו, שלא זומן לטורניר הנוכחי).אם מביטים על המאזן בכל המשחקים, כולל הידידותיים, יש כבר לצ'ילה 6 נצחונות בסך הכל – לעומת 49 נצחונות של ה"אלביסלסטה" ו-20 תיקו. מה שמעניין זה שאת כל ששת הנצחונות, כולל חמישה במשחקי ידידות, רשמה צ'ילה באיצטדיון הלאומי בסנטיאגו. אז אולי זה מה שיביא לה את המזל.
בארגנטינה משוכנעים שהנבחרת שלהם תנצח לא רק בגלל שהיא איכותית יותר, אלא גם בגלל שלצ'ילה יש היסטוריה של כשלונות. שהיא לא תעמוד בלחץ העצום של משחק על תואר.
מריו קמפס, גיבור הזכייה של ארגנטינה במונדיאל 1978, שכבש צמד בגמר מול הולנד, אמר: "לצ'ילאנים יש בעייה של מקצוענות כשהם לובשים את חולצת הנבחרת. הם רוצים לצאת למסיבה, הם יוצאים עם האישה לבלות, ושותים כוסית אחת יותר מדי, נשארים איתה במלון או בקזינו. אני חושב שהמאמן סמפאולי היה צריך להפעיל יד קשה יותר נגד ארתורו וידאל אחרי מה שקרה. כי היום זה וידאל ומחר זה מישהו אחר שיגיד, הרי לוידאל סלחו, אז לי לא יסלחו?"
במילים אחרות, בארגנטינה מעריכים את הכישרון של שחקני נבחרת צ'ילה, אבל לא כל כך את המנטליות שלהם, מה שבא לידי ביטוי בקושי הרב שהיה להם לנצח את אורוגוואי ברבע הגמר ואת פרו בחצי הגמר.
בצ'ילה משדרים: "אנחנו לא מפחדים". הקפטן והשוער קלאודיו בראבו, חברם של מסי ומסצ'ראנו בברצלונה, אמר: "יש לנו את כל הרספקט שבעולם לנבחרות היריבות, אבל אנחנו לא מפחדים מאף אחד. מאז שהתחלנו את הדרך עם המאמן מרסלו ביילסה תמיד הרגשנו שאנחנו מתמודדים שווה בשווה עם כל נבחרת. הפוקוס שלנו הוא על המשחק הקבוצתי. רק אם נשחק כקבוצה נוכל לעצור את מסי ואת יתר השחקנים המצויינים שיש לארגנטינה".
מי שאמורים לסייע לבראבו ולחבריו בגמר הם כמובן האוהדים, שרוצים גם הם להיות חלק מההישג ההיסטורי. האיצטדיון יהיה כמובן מלא עד אפס מקום ב- 48,665 צופים, רובם המכריע בחולצות האדומות. הביקוש לכרטיסים מטורף ובאינטרנט כבר דורשים עד 3000 דולר לכרטיס!
המשטרה המקומית תתגבר באופן משמעותי את כוחותיה סביב האיצטדיון ובתוכו מחשש לעימותים בין האוהדים. בימים האחרונים המתח בין המחנות הולך וגובר. במשחק חצי הגמר כ-20 אלף הצ'ילאנים באיצטדיון בקונספסיון שרקו בוז אדיר בעת השמעת ההמנון הארגנטיני. אין כמעט ספק שהמחזה המביש הזה יחזור על עצמו, ובעוצמה רבה יותר, בגמר.
צריך לזכור שהגבול בין שתי המדינות, שנמתח לאורך 5300 ק"מ, הוא השלישי באורכו בעולם, מה שיוצר אין ספור נקודות חיכוך. מאז אמצע המאה ה-19 שתי המדינות חלוקות באשר לשלושה איים שנמצאים בתעלת ביגל, בדרום הרחוק.
ב-1978 כמעט ופרצה מלחמה בעקבות זאת, כאשר ארגנטינה שלחה את הצבא לאיזור הגבול בחבל פטגוניה ושטחים נרחבים מוקשו. מבצע הפלישה לשלושת האיים כבר יצא לדרך, כאשר רק בהתערבותו של האפיפיור חזרו הכוחות לאחור.
ארבע שנים לאחר מכן התכוונה החונטה הצבאית ששלטה אז בארגנטינה לפלוש שוב לשלושת האיים ולהשתלט עליהם, אחרי הפלישה לאיי פוקלנד, שנמצאים בשליטה בריטית. אלא שבריטניה יצאה למלחמה כוללת, הביסה את הצבא הארגנטיני והביאה גם לנפילת הדיקטטורה בארגנטינה.
אגב, בצ'ילה ידעו כנראה על התכניות של ארגנטינה וסיפקו לבריטניה מידע מודיעיני חשוב במהלך מלחמת פוקלנד. ואת הסיוע הזה לאויב הבריטי, אף אחד בארגנטינה לא שכח.
למרות שעברו מאז 33 שנה, אלפי אוהדי ארגנטינה שנמצאים בסנטיאגו, מזכירים את העבר. הם שינו במעט את מילות שיר העידוד המפורסם מהמונדיאל בברזיל, שבו צחקו על הברזילאים, ועכשיו הם מתגרים בצ'ילה עם מילים כמו: "הלוואי שהים יכסה אותך, שהאנגלים יעזרו לך לשחות".
החשש הגדול הוא מתקריות אלימות, לפני ובעיקר אחרי המשחק. ההתאחדות הארגנטינית קיבלה רק 2,000 כרטיסים, כאשר לסנטיאגו הגיעו כבר כ-15 אלף אוהדים של ה"אלביסלטסה", כמעט כולם בלי כרטיסים. למרות הקור העז בשעות הקרובות צפויים להגיע נוספים.
השחקנים בשתי הנבחרות מנסים להרגיע את האווירה. הראשון היה מסצ'ראנו שאמר שרצוי להשאיר את הפוליטיקה בחוץ. המגן הצ'ילאני אאוחניו מנה הוסיף: "זה משחק מאוד חשוב, אבל זה כדורגל ולא מלחמה. כדאי שכולנו נשמור על פרופורציות כי הרבה ילדים צופים בנו. אני מסכים לחלוטין עם מסצ'ראנו. צ'ילה וארגנטינה הן שתי מדינות אחיות, אנחנו צריכים לכבד ולעזור האחד לשני".
לא בטוח שהקהל יכבד את הבקשה, אבל כולם לפחות מקווים שלא יחזרו התמונות מ-1955, הפעם היחידה בה צ'ילה וארגנטינה שיחקו זו מול זו בגמר הקופה אמריקה, או במה שהיה כמעט גמר. למען הדיוק ההיסטורי, הטורניר התנהל בשיטת ליגה והמשחק האחרון שקבע הכל, הפגיש היה בין שתי הנבחרות שהגיעו עם אותו מספר נקודות והפרש שערים.
גם לפני 60 שנה, המשחק התקיים באיצטדיון הלאומי בסנטיאגו. רק שהמארגנים החליטו למכור את הכרטיסים ביום המשחק, מה שגרם למהומה גדולה ולדוחק לא אנושי.
אלפי אנשים נמחצו בדרכם לתוך האיצטדיון ובמקום נספרו שישה אוהדים הרוגים ועוד כ-500 פצועים.
למרות הטרגדיה, הגדולה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל בצ'ילה, המשחק התקיים. 65 אלף צופים ראו את רודולפו מיצ'לי מבקיע את השער היחיד לזכות ארגנטינה, שניצחה 0:1 וזכתה בגביע.
60 שנה אחרי, צ'ילה וארגנטינה שוב נפגשות בגמר באיצטדיון בסנטיאגו, במשחק שעבור רבים מהמשתתפים בו יהיה החשוב ביותר בקריירה שלהם. ודבר אחד בטוח: הנבחרת שתנצח תעשה היסטוריה.
לפנייה לכתב/ת 
