"רואים 6/6": המרענן הרשמי של קיץ 1987

אם יש משהו שהשתנה בצורה דרסטית בשניים-שלושה העשורים האחרונים, זה כנראה מספר האפשרויות שעומדות לרשותנו. ואם נצמצם את זה לטלוויזיה, העניין בולט אפילו יותר. הורדות, צפייה ישירה, VOD, ממיר מקליט, יו ניים איט. מישהו עוד יכול להחליט עבורנו היום במה לצפות ומתי?

אורלי יניב וקובי מידן. מחלוצי רואים 6/6

הימים ימי סוף שנות ה-80. ערוץ 2 היה רק שידור ניסיוני שלאף אחד לא היתה אנטנה שתקלוט אותו. זמן המסך איפשר קצת ערוצי טלוויזיה מלבנון, ירדן וסוריה, אבל בעיקר ערוץ אחד, שלא לומר מונופול. משה ארבל, במאי טלוויזיה ותיק של החינוכית הגיע לקובי מידן עם רעיון מהפכני - תוכנית אינטראקטיבית לילדים ולנוער שמעבירה את כח הבחירה אל הצופה. במהלך התוכנית ישובצו שידורי טלוויזיה שנבחרו בשיטה נועזת: דמוקרטיה.

"רואים 6/6" הפכה די מהר למרענן הרשמי של קיץ 1987, כשקובי מידן מנחה את התוכנית ולעיתים מגיחה גם אורלי יניב כמנחה אורחת. "זה היה מאוד פופולרי, והרגשנו את זה" משחזר מידן. "בתוכנית סיום חופש, שהיתה ארוכה יותר, היו ערים שנתפסו כערים בעוצר בגלל שכולם צפו. מידי פעם עשינו גם אירוע בירקון והגיעו ממש אלפי ילדים ונוער. אז נכון שלא היו המון אפשרויות אז, שזה משהו שצריך לזכור גם בהקשר של תוכניות מבוגרים מהתקופה ההיא. אבל מי שרואה כי אין לו ברירה לא רץ לירקון לתוכנית סיום ולא שולח גלויות או מצלצל".

אם כל זה לא מספיק מסעיר, "רואים 6/6" שודרה בשידור אולפן חי במהלך כמה שעות ובפני קהל שנכח במקום. הצופים בבית התבקשו לבחור את הסדרות, הקליפים והסרטים ושלחו את הבחירה שלהם בדרכים האינטראקטיביות הזמינות ביותר באותה תקופה - גלויות ושיחות טלפון. בחלק מהקטגוריות, צלצלו הצופים למוקדנים שאספו את הבחירות וספרו את הקולות ('טלמסר'), וחלקן התבססו על גלויות שהוכנו מבעוד מועד ונראו כמו טופס של הגרלת לוטו הופצו במוקדים שונים ברחבי הארץ, מולאו על ידי הצופים ונשלחו חזרה למערכת התוכנית. סדרות כמו "מנהרת הזמן" ו"האסיר" שודרו לצד קליפים, סדרות טבע ותעודה ו"בוורלי הילס 90210", והפכו לחגיגה של דמוקרטיה.

המרעננים הרשמיים. אורלי יניב וקובי מידן

בנוסף לבחירה בקטגוריות הם התבקשו לציין את מצב הרוח שלהם, את גילם ואיפה הם גרים. בניסיון ראשוני ליצור פילוח של קהל היעד, הובאה לאולפן מינה צמח שניתחה את הנתונים. בעונה הראשונה של "רואים 6/6", שהשתרעה על פני החופש הגדול ביולי ואוגוסט, הגיעו למערכת מעל 100 אלף גלויות. המסקנות: יותר נערים מנערות שלחו גלויות, ויותר עירוניים ממושבניקים וקיבוצניקים. "אני סבורה שנערים הם יותר אקטיביים", טענה צמח והוסיפה כי "אף תוכנית לא נבחרה לשידור ברוב קולות, וזה מוכיח שלציבור הישראלי אין טעם אחיד".

הפרעות קשב אבל בריכוז

לצופה המבוגר שהורגל לקצב האיטי של הערוץ הראשון, "רואים 6/6" נראתה מן הסתם כמו שידור אינסופי של הפרעת קשב, ולא רק לו. גם הטכנאים והצלמים של החינוכית התקשו להסתגל לשיטוטים התזזיתיים לנקודות שונות באולפן, למעברים המהירים בין פינות שונות, טלפונים מהבית ראיונות ותחרות בין קבוצות בקהל. "כל פעם קרה משהו אחר באולפן", מוסיף מידן. "זאת תוכנית מטורפת מבחינת הפקה ודרישות טכניות וצוותים, וצילומים במהלך השבוע. היו שני עוגנים של החינוכית והם היו אנחנו ו'זהו זה'. לא שאני משווה אבל בקייצים הספציפים האלה  - אלה היו עוגנים".

זה החמיר כשעלתה התוכנית במתכונת חדשה ב-1990, כשלצוות המנחים הצטרפו ארז טל, מרב מיכאלי ויאיר ניצני, שני כוחות צעירים ורעננים מגלי צה"ל ואיש אחד עם ברז בראש, שבדיוק סיים לשמש כמנכ"ל 'הד ארצי'. אבל הצופים הצעירים עפו על התזזית, והפורמט לקח עוד כמה צעדים קדימה.

"לפני 'רואים 6/6' כל מה שעשיתי בטלוויזיה היו שתי תוכניות חד פעמיות לפורים", נזכר ארז טל. "לא התלהבתי מטלוויזיה. ברדיו עשיתי הכל והטלוויזיה נראתה לי קשה לשליטה אז דחיתי המון הצעות ופניות לעשות אודישנים, אבל ל'רואים 6/6' לא יכולתי לומר לא. אהבתי את התוכנית הזאת מאד כצופה כשקובי מידן ואורלי יניב הגישו אותה, אז באתי, אבל כל מה שידעתי בטלוויזיה היה רדיו".

"השידור התפוצץ מאינטראקטיביות", אומר הבמאי, רפי מילר, "היה פאנל שהתחרה בצופים והשתתפו בו אנשים כמו אדם, יאיר לפיד, עירית לינור. היתה חידת 'צפנח פענח' שבסופה הצופים היו אמורים לנחש איזה חפץ עם משמעות היסטורית נמצא בכספת או לגלות את המספר של הטלפון האדום ולהתקשר אליו. היה ניסיון שאני לא בטוח שהצליח אם כי אני הרגשתי נורא נועז שאני עושה את זה - צילמנו דרמה בשידור חי ששיחקו בה שחקנים כמו ענת וקסמן, דב נבון, רוברטו פולק, שמואל וילוז'ני, והקהל בבית קבע מה הוא רוצה שיקרה בה בעצם. פעם וילוזני לקח ביצים מהמזנון, ותוך כדי תוכנית בשידור חי פוצץ אותן על עצמו ואת לא יכולה לעשות כלום כי זה שידור חי. זה היה הכיף.

"השתדלנו לתת משמעות לשידור החי. אז היו טלפונים וגלויות, ובשידור הראשון בחופש של 1990, רצינו שישלחו אלינו פקס. אני לא יודע אם את יודעת מה זה פקס, גם אז לא כל כך ידעו מה זה פקס, רק מהצד השני של ההמצאה. מה שקרה זה שתוך שעה נגמרו כל הגלילים של הפקס בטלוויזיה, ובאמצע התוכנית המחסנאי שלנו רץ לחפש מאיפה לקנות גלילי פקס".

הביקורות לא מיהרו לסלוח על התקלות ולא התאמצו להפנים את אי השקט שאפיין את השידור. "על השידור הראשון קיבלנו ביקורת קטלנית. אני הגעתי מהשבעה על אמא שלי ישר לשידור חי, ועוד לא היינו בשלים. אבל שבועיים אחרי זה המבקר חזר בו. זה היה מאמץ אדיר מבחינה לוגיסטית. היום זו בדיחה, אבל אז בתוכנית אחת היו 60-70 וי.טי.ארים (קטעי וידאו, ס.ש.) שהם לא על מחשב אלא על סרט. המרכזיה נפלה כל הזמן מרוב שיחות. אז היה הרבה רעש, זה נכון, כי כל הזמן היו ג'ינגלים ומעברונים, אבל אני מתרפק על זה כי היה שם כזה אדרנלין".

"צריך לזכור שלא היתה כל כך מיומנות בשידורים חיים מורכבים", מוסיף טל. "אבל התקלות היו חלק מהעניין וכשהן קרו - הכי נהניתי. ומבחינתי זה היה בית הספר הכי טוב לטלוויזיה".

"התוכנית יועדה לילדים בחופש הגדול אבל לא הגדרנו את עצמנו כבייביסיטרים", אומר מידן. "החשיבה היתה אולי קצת מגלומנית, רצינו לעשות תוכנית טלוויזיה מגניבה לילדים בפורמט המסוים הזה. אני זוכר שמאוד שמחתי שבחרו את 'האסיר',שכבר אז היה נוסטלגיה. מאוד נהניתי גם מימי הצילום הארוכים ומכוכב הילדים שהייתי לרגע. אני זוכר דיבור על השיער שלי, בכל השלבים הבלתי אפשריים שעברו עליו בדרך לקוקו. רצו לי על השיער כמויות מסחריות של ג'ל זה היה מגוחך ברמות כואבות".

מלחמת המפרץ 6/6

השידור החי האינטנסיבי והמגוון הכין את הצוות והמנחים לאתגר שונה לגמרי. ב-14 בינואר 1991 שודר מה שהיה בדיעבד התוכנית האחרונה לאותה עונה, כשהאולטימטום שהציב האו"ם בפני סדאם חוסיין הסתיים, ובמקומו החלה מלחמת המפרץ. "אני זוכר שקובי מידן ואני ישבנו כל הלילה כדי לגבש ליינאפ למקרה שיפלו עלינו טילים", משחזר מילר, "וכולם הסתלבטו עלינו. ישבנו עד שתיים בלילה, ובשמונה בבוקר צלצל מנכ"ל הטלוויזיה ושאל אם אנחנו יכולים בשמונה בבוקר לקבל את השידור במתכונת של 'רואים 6:6' אבל באולפן פתוח, שבמסגרת המלחמה שודר חודשיים וחצי משמונה בבוקר עד חמש אחה"צ".

רואים 6/6 בימי מלחמת המפרץ

המערכת עשתה הכל בניסיון להתמודד עם זמן המסך המפתיע שנחת עליה בנסיבות המפוקפקות האלה. "זאת היתה טלוויזיה מעכשיו לעכשיו", מספר טל. "אני זוכר את עצמי יושב עם צוות ההפקה ומתקשר לאומנים ומתחנן שיבואו לאולפן לשיר עוד שעה בשידור חי. אני זוכר גם שהגעתי בצהריים לשידור שהיה צריך להתחיל בארבע, דחפו אותי בבהילות לאולפן ואמרו לי שאנחנו עולים לאוויר עוד דקה. לא היה לי מושג עם מה. הביאו איזה מישהו, הושיבו אותו מהר מהר לידי, לא היה לי מושג מי זה ומה אני אמור לעשות איתו. שלוש, שתיים, אחת, אנחנו בשידור. פתחתי ואמרתי: 'שלום לכם, האולפן הפתוח, אנחנו אתכם, בשידור חי ונמצא איתנו... אתה יודע מה? בוא תציג את עצמך... '".

מידן, טל ומיכאלי ובהמשך גם גיל קומר ורון לוונטל, לא יכלו לשאוף לטיימינג מוצלח יותר כדי להביא את המהפכה שלהם גם אל הטלוויזיה. השפה הגל"צניקית המשוחררת מצאה את דרכה אל המסך הקטן, The revolution was tellevised. "זאת היתה תוכנית מאד שונה", אומר טל, "ואני חושב שזה אחד מגורמי ההצלחה שלה. הטלוויזיה עד אז ברובה היתה ממלכתית מאד, מלאת חשיבות עצמית. פה הסגנון היה אחר".

"המנחים היו צעירים נכון לאז, ומדברים שפה נכונה לאז", מאבחן מידן. "זה היה חמש שש שנים לפני ערוץ 2, רגע לפני עידן כוכבי הילדים וערוץ הילדים, בתום המדבר הסוציאליסטי הגדול ורגע לפני העולם הקפיטליסטי המגוון, ואני מאוד מאמין ברגעי ביניים, בכלל בחיים. כמו כשזורקים כדור למעלה וכשהוא עוצר שניה לפני שהוא נופל, הרגע הזה".

הקטעים באדיבות עמוד היוטיוב של החינוכית.