הבוב מרלי של הטניס / בלוג ווימבלדון
דסטין בראון מעולם לא זכה בתואר ATP. כשהיה ילד בכלל חשב לשחק כדורגל. עכשיו, ממעמקי המקום ה-102 בעולם, הוא רוצה להוכיח שהוא לא עוד שחקן שניצח את נדאל בווימבלדון. הסיפור על הטניסאי עם המקצב הכי קול בסבב
שחקנים שלפני כמה שנים עלו למשחקים נגדו בשביל החוויה, מרגישים היום פספוס אם אינם גוררים אותו למותחן. כוח ההרתעה של הספרדי נשחק, הפרצה קוראת לגנב וטניסאים לא מוכרים הופכים לגיבורי הרגע על חשבונו. כלומר, זה לפחות מה שקרה עד עכשיו בזמן הזה של השנה. וגם עכשיו.
הגיבור הנוכחי הוא דסטין בראון, מי שנחשב ל"ילד המופרע" של הסבב העולמי; לא מאתמול ולא בגלל הניצחון הסנסציוני לכאורה על נדאל. בראון הפך לשחקן הרביעי בארבע השנים האחרונות שמנחיל לנדאל הפסד בשלבים המוקדמים של ווימבלדון. הוא מצטרף למועדון של לוקאש רוסול (100 בעולם ב-2012), סטיב דרסיס (135 ב-2013) וניק קיריוס (המדורג 144 אשתקד), שהעיפו את רפא מאותו טורניר בסיבובים השני, הראשון והרביעי בהתאמה.
ובכל זאת, נראה שבראון, בניגוד לדרסיס ורוסול למשל, הוא "אייטם" גם בזכות עצמו - ולא רק בגלל שנפל בחלקו להביך ספורטאי מעוטר כל-כך. למשחק מול השור הלא-כל-כך-זועם עלה נינוח יחסית לעצמו, אבל התחמם מהר. אחרי 4:6 במערכה ראשונה מלאה במניירות, "דרופשוטים" במינונים גבוהים, טניס לא אחראי ומלא בסיכונים וכל הדברים שעושים אותו עוף מוזר, הוא הרשה לעצמו לשמוח בלי פילטרים. כיאה לעוף מוזר, כאמור. וגם קצת משוגע.
בנקודה שהייתה יכולה לגמור סיפור במערכה הרביעית, הוא עזב כדור קל מתוך תקווה שיצא החוצה. כזה שהיה יכול להכות ליד הרשת בלי בעיה, ובסופו של דבר נפל על הקו. מבחינת נדאל זה רק דחה את הקץ. מבחינת בראון זה היה התקף לב בפוטנציה.
שתי דקות אחר-כך הוא כבר קיבל הזדמנות לתקן את המצב, ובמצב של 15:40 לטובתו ושתי נקודות משחק יושבי המגרש המרכזי כבר התכוננו לחגיגה ג'מייקנית משוגעת שתעשה לו, לנדאל ולתחרות שכל כולה קלאסה, קצת אדום בלחיים. אבל אז הוא ניצח, ובמקום להקיף את המגרש המרכזי חמש פעמים, הפיל את המחבט לרצפה, ובמבט קפוא, על סף הלא מאמין, שלח מבט המום אל צוות המאמנים הצוהל שלו – ונצר איתם את הרגע.
הילד בן 30
גם אם לפעמים נדמה כאילו הוא הבחור החדש בשכונה שלא מכיר את כללי הטקס (לאחת הפסקות השירותים במשחק ירד עם מחבט ביד), את הסבב בפרט והטניס בכלל הוא חי כבר כמה שנים טובות. לטופ 100 נכנס לראשונה כבר בשנת 2010, ומאז הוא מתחזק קריירה לא יציבה עם עליות וירידות תכופות. באמצע 2013 כבר מצא את עצמו במקום ה-191, אבל אז לקח את עצמו בידיים, הרים את הראש מעל המים והתחיל להתקדם במעלה הדירוג.
הוא שחקן של אינסטינקטים. המשחק שלו לא מבוקר ומתבסס בעיקר על מהירות ומהסיבה הזאת הופך לאפקטיבי יותר על משטחים קשים ודשא. הראסטות ומראה הבוב מרלי הלא שגרתי, תואמים באופן מדוייק ומשעשע את סגנון המשחק המופרע וההתנהגות המוקצנת.
שום דבר לא בא לו בקלות. כבר שנים שהוא מדשדש בין טורנירי צ'לנג'ר עם "קראוון" ומחבט. יש לו כבר ניצחונות יפים ברזומה - אחד מהם, על נדאל עצמו, הגיע ביוני 2014 בטורניר האלה, כשהמודח הטרי עוד היה בשיאו ובמקום הראשון בעולם. לפני כמה שנים זכה בשני תארי זוגות, אך לא צבר בדרך אף לא תואר ATP אחד ביחידים. בשיאו דורג במקום ה-78, וזהו.
הוא נולד לאם גרמנית ואב ג'מייקני. בתחילה חשב לשחק כדורגל, אבל כשעבר ליד אחד ממגרשי הטניס שמוקמו בסמוך למתחם שבו התאמן, הרגיש שהוא חייב לנסות להחזיק מחבט. אז הוא ניסה, ובגיל 16 חצה את הכביש – ואמר שלום ולא להתראות לנעלי הפקקים.
בהיותו בן 21, כשהוא לבדו ובלי מאמן, הוא יצא לטרוף את העולם בתחרויות קטנות. לפני שנתיים כבר עבר את לייטון יואיט בדרך לסיבוב השלישי ב"אול אינגלנד קלאב". עכשיו הוא מוצא את עצמו באותו שלב ובאותו מקום – ורק רוצה להראות שהוא לא אפיזודה חולפת. שהוא לא עוד שחקן שניצח את נדאל ונעלם. שדסטין בראון, ילד בן 30 עם גרוב של מוזיקאי ואחלה טניס, כאן כדי להישאר.
היום (שבת) ויקטור טרויצקי מחכה לו במגרש מספר 3 (החל מ-13:30). הפרס למנצח: העפלה לשמינית הגמר.
שוב איזנר, שוב מרתון
בשנת 2001 הדהים גוראן איבניסביץ' את העולם. עם כרטיס חופשי אחד ביד, גריפ ורוד, משחק רשת משובח ושיר ישן בלב הוא שם את קרואטיה על המפה וזכה בווימבלדון כנגד כל הסיכויים.
14 שנה אחר-כך הוא מאמן את בן ארצו מרין צ'יליץ', שמנסה ללכת אחרי מורו, מדריכו ורבו עם חבטות הגשה קטלניות. אתמול הנפיל הקרואטי פגש את האמריקאי ג'ון איזנר, שמתורגל היטב בשהייה ממושכת על הדשא .
באופן לא בלתי מפתיע חלקו השניים מרתון ארוך בן יותר מארבע שעות, שבו הושגו סך-הכל שלוש שבירות בלבד. בעקבות החשיכה הופסק הקרב במצב של 10:10 במערכה החמישית, והוא יושלם היום. עכשיו השאלה היא האם גם הפעם זה ייגמר ב-68:70.
לפנייה לכתב/ת 
