מכסח הגיטרה: השנה של פיט טאונסנד ו"המי"

פיט טאונסנד(צילום: gettyimages)

זאת קלישאה איומה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה כבר בפתיחה - טאונסנד היה זה שכתב את השורה המיתולוגית "מקווה שאמות לפני שאזדקן", במסגרת ההמנון "My Generation" של הלהקה שלו, לפני קרוב ל-60 שנה. קלישאה ב': איזה מזל שרצונו לא התגשם. הוא מודה בכך היום בעצמו.

עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:

מכת בכורות, של כל הבחורות הנכונות  

אמן לאמן יוצר: האנשים מאחורי האלבומים

הגל החדש: הגרוב הישראלי כובש את הבמה

כשהופעות מתברגנות לנו מול העיניים

ועכשיו, אחרי שפרקנו את הבלתי נמנע, כמה מילים מהלב: פיט טאונסנד הוא אחד הגיבורים הכי גדולים שלי. לטעמי, אם היה צורך לבחור בתמונה אחת בצמוד למונח המילוני של "רוקנ'רול", היתה זו תמונתו של פיט מכסח גיטרה. או מזנק לאוויר. או שולח יד, בדרך לתנועת טחנת הרוח שלו. או פשוט - מביט היישר למצלמה. חפשו כל צילום של הברנש הזה מאז תחילת שנות ה-60. הוא אף פעם לא נראה "רגיל".

"Naked Eye". וזה כל הסיפור

בכל צילום שלו אפשר לגלות קשת רחבה של רגשות. מסרקזם כמעט מרושע, דרך זעם יוקד ועד לעצב עמוק. בקיצור - לא פול מקרטני.

וזה בדיוק גם מה שניתן לומר לגבי המוזיקה של טאונסנד. שילוב ייחודי של רגישות, אינטליגנציה וכוחנות הגובלת לפעמים באלימות של ממש. ועוד משהו, שאולי מחבר אותי אליו יותר מהכל: הוא כל הזמן מנסה לספר סיפור. זה יכול להיות בתוך שיר קטן (כמו "Naked Eye" למשל), או ביצירת קונספט ארוכה ויומרנית, כמו אופרות הרוק שהוא אוהב כל כך לכתוב.

לא רגיל. טאונסנד(צילום: gettyimages)

בדברי ימי הרוקנ'רול, שמור לו מקום של כבוד, אבל לא מספיק. כגיטריסט הוא נבחר למקום העשירי בהיסטוריה ברשימה שערך מגזין הרולינג סטונס. זמר גדול הוא אף פעם לא היה. לא צריך. לידו ניצב רוג'ר דלטרי הענק. וגם ככותב שירים, מעולם לא זכה לקרדיט ההולם.

תמיד מעדיפים להתמקד בחלקים היותר פרובוקטיביים בביוגרפיה שלו, כמו העובדה שהיה הראשון לנתץ גיטרות על הבמה, ההתמכרויות השונות שלו או ההאשמות המביכות בפדופיליה.

טאוסנד. מכסח את הגיטרה ונלחם בטחנות רוח(צילום: gettyimages)

אבל רגע, אני רץ מהר מדי. הנה קצת רקע, למי שלא התוודע לפלא: טאונסנד נולד בלונדון למשפחה מוזיקלית. בתחילת שנות ה-60 הקים להקה יחד עם חבריו לשכונה, הבסיסט ג'ון אנטוויסל והזמר רוג'ר דלטרי.

בהמשך הצטרף אליהם המתופף קית' מון, ומאותו רגע הם הפכו לכוח טבע מתפרץ, שונה לגמרי ממרבית המוזיקה המתקתקה שנוצרה מסביבם באותה תקופה, כולל הביטלס בשנותיהם הראשונות.

"My Generation". דור שלם דרש המנון, וקיבל

המי שרו מיד, בישירות ובחספוס, על אוננות, על הומוסקסואליות ועל גבר המגלה שחברתו בוגדת בו, כי הוא יכול לראות הכל. הוא יכול לראות "for miles and miles", והכל לרקע מופע בימתי יוצא דופן, ובו טאונסנד ניתץ את הגיטרה, מון חירב את מערכת התופים, אנטוויסל עמד באותה נקודה לאורך כל ההופעה ודלטרי נופף בחוט המיקרופון כאילו היה לאסו. הם היו נבחרת חלומות, כל אחד בתחומו, וביחד ביצעו את חלומות הבלהה המבריקים של טאונסנד.

המי היו ממנהיגי תנועת ה"מוד" - נוער ששילב בין לבוש מגונדר והתנהגות פרועה. "My Generation" שלהם הפך להמנון של דור שלם.

המי. נבחרת חלומות הבלהה(צילום: gettyimages)

בהמשך הגיעה אופרת הרוק המופלאה "Tommy", על נער שגדל כעיוור חירש אילם בגלל טראומה שחווה בילדות, נרפא תודות לכשרונות משחק הפינבול שלו והפך לאליל המונים. המושג "אופרת רוק" הומצא, למעשה, עבורה.

בפסטיבל וודסטוק 1969 המי נתנו הופעה של לא פחות מארבע שעות, שהתבססה על שירי "טומי". באמצע ההופעה פרץ לבמה פעיל זכויות האדם אבי הופמן וניסה להלהיב את הקהל בקריאות נגד מלחמת וייטנאם. טאונסנד לא התבלבל, חבט בו עם הגיטרה והעיף אותו מהבמה. קשה לי לחשוב על מישהו אחר שהיה נוקט במעשה כל כך לא טרנדי, בפסטיבל המבוסס כולו על אהבה ואנטי מלחמתיות.

"I Can See For Miles"

שנה אחר כך המי הופיעו בלידס, ואלבום ההופעה הזאת נחשב (בצדק מוחלט) לאחד מאלבומי ההופעה הגדולים בהיסטוריה. וכך הם הוסיפו לזהור, לחרב בתי מלון ולהתמכר לכל דבר אפשרי עד שקית' מון מת ממנת יתר ב-1978. מאז המי התפרקו, חזרו, התפרקו וחזרו שוב (ואפילו הוציאו אלבום מקורי ב-2006).

טאונסנד עצמו פתח בקריירת סולו שכללה רגעים יפים (כמו האלבום "Empty Glass" מ-1980), אבל התקשתה לעמוד בשיאים של המי. הוא כמעט מת מהרואין, הלך ואיבד את השמיעה, הוציא אוטוביוגרפיה שערורייתית והואשם בפדופיליה. פרשה עגומה שבמסגרתה טען כי נתן את פרטי כרטיס האשראי שלו לאתר פדופילי, כדי להוכיח שהבנקים משתפים פעולה עם אתרים מהסוג הזה, כחלק מתחקיר שניהל בהקשר לניצול מיני שעבר בילדותו.

"Guantanamo". החדש באוסף

בסופו של דבר הוא לא הועמד לדין, אך שמו נותר ברשימת עברייני המין הבריטיים למשך חמש שנים. ברור שאני מאמין לו. אני פשוט לא יכול שלא להאמין לו. יש לי יותר מדי מה להפסיד.

עכשיו, כאמור, הוא מוציא אלבום אוסף חדש, "Truancy", הכולל גם שני שירים חדשים. אחד מהם, "Guantanamo", על הכלא הידוע לשמצה, מזכיר למה פיט טאונסנד היה ונשאר אחד הגדולים. בקול צרוד, אך עדיין מלא עוצמה וחיוניות, הוא משלב בין בלוז, רוק והרבה כעס בריא. תהיה בריא, פיט. אולי הטומי הבא עדיין מחכה לפרוץ החוצה.