מבחן הקלישאות

המשקיעים

ראש העיר ירושלים ניר ברקת מחפש משקיעים שירכשו את בית"ר ירושלים מידיו של אלי טביב. גם ראשת עיריית נתניה מרים פיירברג מנסה לאתר משקיעים שיצילו את מכבי נתניה מהליכה לפירוק, ואפילו בעיריית עכו קיוו שיגיעו המשקיעים שיקחו את הקבוצה מחזקת העירייה ויעמידו אותה על רגליים פרטיות. אלה רק חלק מהידיעות שהופיעו בתקופה האחרונה בתקשורת על המאמצים למצוא אנשי עסקים שיפתחו את הכיס, יוציאו ממנו מזומנים וישליכו אותו לבור שנקרא "כדורגל ישראלי".

אלי טביב. במקרה הטוב, הצליח להחזיר את "ההשקעה"(צילום: עמית שאבי)

אבל מישהו עצר לרגע ושאל מה זה בעצם "משקיעים"? ההגדרה המילונית ל"משקיע" היא "הקדיש משאבים בתקווה לרווח עתידי".

אפשר להשקיע במניות, בנדל"ן או בעסקים בתקווה שהערך שלהם יעלה וההשקעה תישא רווחים - אבל מישהו ראה פעם רווחים מכדורגל? מישהו מאותם "משקיעים" גדולים - מיץ' גולדהאר, יעקב שחר ואלונה ברקת לדוגמה - ראה רווחים מה"השקעה" שלו? השמועה אומרת שאלי טביב יודע לעשות עסקים, גם כשמדובר בכדורגל, אבל גם הוא במקרה הטוב הצליח רק להחזיר את הכסף ש"השקיע" ולא לגרוף רווחים לכיסו.

השיא היה בחודש שעבר, כשהנהלת בני סכנין הודיעה על התפטרותה. על העגלה המג'עג'עת קפץ איש העסקים יעקב אבו אלקיהאן, שהצהיר כי הוא מוכן לקבל את זכויות הניהול של המועדון ואף התחייב: "אני לא בא להרוויח אלא רק להשקיע". אבו אלקיהאן מבין בדיוק במה מדובר: "להשקיע" כסף בקבוצת כדורגל זה לא למטרת רווח. האמירה שלו הביאה לידי אבסורד את המונח "משקיעים".

אלי שגב. מי שמשקיע שוקע(צילום: רן אליהו)

בקרב הטירונים וחניכי הקורסים בצה"ל יש אימרה: "מי שמשקיע שוקע". גם בכדורגל הישראלי היו לא מעט מקרים שמישהו בא "להשקיע" ומצא עצמו שוקע. אלי שגב ממכבי נתניה הוא הדוגמה האחרונה לכך.

אימון מסכם

כל שחקן יודע שבסיומו של כל שבוע יש אימון מסכם. זו מטבע לשון שמתגלגלת בשנים האחרונות. אבל מה הם בעצם מסכמים באימון המסכם הזה? השחקנים יושבים עם מחברות והמאמן עובר איתם על החומר של השבוע האחרון ומכין אותם למבחן בשבת? או שהם עורכים שיחת סיכום קורס ומתלוננים בפני מאמן הכושר שלא היו מספיק מד"סים? או שאולי הם מסכמים את מספר הפעמים שהם אשכרה התאמצו באימוני השבוע?

האימון "המסכם" הוא בסך הכל האימון האחרון של השבוע, ולא צריך לתת לו כינויים בומבסטיים.

יחידות אימון

נישאר על מגרש האימונים. שמתם לב שנבחרת הכדורגל שלנו כבר לא מקיימת אימונים? על פי המאמן שלה, השחקנים מקבלים יחידות אימון. זה יפה מאוד שאלי גוטמן מנסה להכניס לעבודה שלו ז'רגון מקצועי שלקוח מלקסיקון המכללות לספורט, אבל גם אם הוא יקרא לזה "יחידת אימון" ולא סתם "אימון", השחקנים לא ירוצו יותר מהר ולא יבעטו יותר מדויק לשער - לא ב"יחידת אימון" וגם לא ב"יחידת משחק" אחר-כך.

אלי גוטמן. מכניס לעבודה שלו ז'רגון מקצועי(צילום: עוז מועלם)

באמצעות סוכנו

לגד סולמי ז"ל, היו"ר המיתולוגי של בני יהודה, היה במשרד במגרש בשכונת התקווה שלט שכוון לשחקנים שניהלו איתו מו"מ על החוזים בקבוצה: "בלי הורים ובלי עורכי דינים". היום כל שחקן שמכבד את עצמו (ויש הרבה כאלה, שמכבדים בעיקר את עצמם) לא יכול להרשות לעצמו להסתובב בלי עורך דין, סוכן ולפעמים גם איזה דוד שנותן עצות (ע"ע בן רייכרט).

נגמר עידן המו"מ הישיר בין מנהל הקבוצה לשחקן. הכל נעשה באמצעות סוכנו. הוא מציע את הקליינט שלו לקבוצות (ואחר כך מדווח לתקשורת שחצי ליגת העל רודפת אחריו), מנהל בשמו את המו"מ (ולא שוכח לגזור קופון שמן) וגם מטפטף במהלך העונה שהשחקן לא מרוצה ממעמדו/ידרוש הסברים מהמאמן/מחפש קבוצה אחרת בחלון ההעברות (עוד כמה גרושים לכיס של הסוכן). אל תתפלאו אם בעתיד שחקן שיתעייף גם ירוץ על המגרש באמצעות סוכנו.

צירוף המילים הזה "באמצעות סוכנו" נועד בסך הכל להאדיר את שמו של האייג'נט, שנמצא כבר בדרך לעוד לקוח מרוצה. הנה, הוא סגר דיל. פרסומת חינם שכתובתה שחקנים שעוד לא מצאו את ה"באמצעות סוכנו" הנכון לקריירה שלהם.

מגיע להתרשמות

תופעת הלוואי של כניסת ה"באמצעות סוכנו" לחיינו היא ביטול המושג "מבחנים". אף סוכן לא יכול להרשות לעצמו להביא ארצה שחקן למבחנים. מה, הסחורה שלו פגומה או נתונה בסימן שאלה? הקליינט שלו הוא מהזן הטוב ביותר, והוא בסך הכל מגיע ל"התרשמות", ויש המקפידים לומר "התרשמות הדדית".

אז מה, המאמן מנסה להתרשם מיכולתו של השחקן, מהמראה החיצוני שלו ומהמבטא שלו כשהוא מדבר אנגלית? או שאולי השחקן מתרשם מהנוף בעיר המארחת, מאיכות כר הדשא וממספר תאי השירותים ביציעים.

שלא יספרו לכם סיפורים, מדובר במבחנים לכל דבר. אם השחקן לא יעבור אותם, המאמן לא ימליץ להחתים אותו. חד וחלק.

קבוצת הנוער של מכבי ת"א. ואם היו קוראים לליגה "ליגת קגלביץ' לנוער"?(צילום: אורן אהרוני)

ליגת טוטו לנוער

מועצת ההימורים מעבירה הרבה כסף לספורט הישראלי, ולכדורגל בפרט (ממנו היא גם עושה את הרווחים שלה), ובתמורה היא מקבלת חשיפה ופרסום. ליגות העל בכדורגל ובכדורסל נקראות ליגת ווינר, וליגת העל לנוער בכדורגל נקראת ליגת טוטו לנוער.

רגע, ליגת טוטו לנוער? הרי לבני נוער אסור למלא טוטו. לחלק גדול מהשחקנים בליגה הזו עדיין לא מלאו 18, ועל פי חוק אסור להם לרכוש טפסי טוטו. יוצא שהם מפרסמים על החולצות שלהם מוצר שלהם עצמם אסור על פי חוק לצרוך אותו. תארו לכם שהיו קוראים לליגה "ליגת קגלביץ' לנוער" או "ליגת מרלבורו לנוער"?

גם השם ליגת ווינר בעייתי, מכיוון שלשחקני הכדורגל והכדורסל אסור לשלוח טפסי ווינר - משום שהם יכולים להמר על המשחקים שבהם הם משתתפים, ועל ההשלכות של זה לא צריך להרחיב את הדיבור. במקרה הזה אפשר לטעון שהשחקנים מעודדים את הציבור להמר על המשחקים שלהם, גם בלי שהם עצמם יעשו זאת, ולכן אין בזה טעם לפגם. אבל את מה מעודדים שחקני הנוער? הרי המשחקים שלהם לא מופיעים בטופס הטוטו.

התשובה לאבסורד הזה היא מילה אחת - כסף. כשהוא זורם בכיוון הנכון, סותמים את האף וממשיכים הלאה.

הפועל ירושלים. לא רעידת אדמה, בסך הכל הפסד של מכבי ת"א(צילום: עוז מועלם)

רעידת אדמה בכדורסל הישראלי

בכל פעם שמכבי ת"א מפסידה את אליפות המדינה בכדורסל, ובשנים האחרונות זה קרה ארבע פעמים, נשלפת מהמדף הכותרת האולטימטיבית "רעידת אדמה". אני אומר "מפסידה", כי ההרגשה היא שהאליפות נמצאת כעיקרון בכיס של מכבי ת"א, ומי שרוצה צלחת צריך לחטוף אותה ממנה.

נחזור לרעידת האדמה. בעונת 2007/8 הפועל חולון זעזעה את עולם הכדורסל וזכתה בתואר אחרי 37 אליפויות של מכבי ת"א ב-38 השנים שקדמו לה. האדמה רעדה, אבל שום בניין לא נפל והסדר שב מהר מאוד על כנו. מכבי ת"א המשיכה לשחק ביורוליג וחולון חזרה להיות החולונייה ממגרש הפחים.

כעבור שנתיים הרעידה את האדמה הפועל גלבוע/גליל, אבל במכון הססמוגרפי לא זזה שום מחט. הצהובים ליקקו את הפצעים והמשיכו. גלבוע/גליל המשיכה לדשדש ואחרי ארבע שנים ירדה לליגה הלאומית.

אילת חוגגת, מכבי ת"א מאוכזבת. רעידות קלות(צילום: עוז מועלם)

עברו שלוש שנים והגיע תור רעידת האדמה ברוממה. מכבי חיפה זכתה באליפות ואפילו הגיעה כעבור שנה שוב לגמר - אבל הירוקים לא הצליחו למנף את ההצלחה והמועדון לא זינק קדימה. מכבי ת"א התאוששה מהר מאוד מגלי הצונאמי הווירטואליים וזכתה ביורוליג.

העונה רעדה האדמה פעמיים. פעם אחת כשהפועל אילת הדיחה את מכבי ת"א בחצי הגמר ואחר כך כשהפועל ירושלים זכתה באליפות היסטורית. הפעם נרשמו רעידות קלות מכיוון הארנה החדשה בבירה, מכיוון שהאלופה החדשה נראית כמי שהולכת לתת פייט בשנים הקרובות. את ראשי היורוליג זה בינתיים לא הרשים, והם השאירו את ירושלים בחוץ. אבל אם הקבוצה של אורי אלון ושות' תזכה באליפויות גם בשנים הקרובות, אפשר יהיה להגיד שהאדמה באמת רעדה בכדורסל הישראלי.

נושכים את המדליה

הקלישאה האחרונה אינה מילולית אלא ויזואלית. לאחרונה הסתיימו משחקי אירופה בבאקו, ושוב זכינו לצפות במראות המוכרים של ספורטאים שנוגסים במדליות שבהם זכו, אם זה מיוזמה אישית שלהם או בעקבות בקשות של הצלמים.

נטע ריבקין. עיוות של ההברקה הראשונית(צילום: אורן אהרוני)

לא ברור מי התחיל את המסורת הזאת, אבל היא בהחלט תפסה. הראשון שעשה את זה הבריק (גם מי שאמר בפעם הראשונה "אנחנו משחקים משבת לשבת" הבריק,

לפני שהשימוש החוזר האינסופי הפך את זה לקלישאה).

המקור מגיע מלפני מאות שנים, כשסוחרים בדקו את האותנטיות של מטבעות הזהב שקיבלו לידיהם באמצעות נשיכה. הזהב היא מתכת רכה יחסית והשן אמורה להשאיר עליה סימן. מדליות הזהב המחולקות היום במשחקים האולימפיים לא עשויות מזהב. למעשה, אחוז הזהב במדליית הזהב הוא 1.34 בלבד. היתר עשוי מכסף (כ-93 אחוז) ונחושת (כ-6 אחוז). רק באולימפיאדות ב-1904, 1908 ו-1912 חילקו מדליות מזהב טהור, אבל הן היו קטנות יותר.

אז הספורטאי הראשון שנגס במדליית הזהב שקיבל, כדי "לבדוק" אם היא אמיתית, עשה זאת בהומור ושיחק אותה עם הברקה. אבל למה הזוכים במדליות כסף וארד נושכים את המדליות שלהם? זה כבר לא רק חיקוי, אלא עיוות של ההברקה הראשונית.