בואו לקרוא: השנים המכוננות של בן-גוריון

מנהיגותו הייחודית של דוד בן-גוריון הגיעה לשיאה בשנים 1953-1942. כשהחלו להתבהר ממדיה הנוראיים של הטרגדיה היהודית, השכיל מנהיג היישוב לחזות את ההתפתחויות הפוליטיות שיולידו הזדמנויות חד-פעמיות להגשמת חזון הקוממיות היהודית. הוא התווה דרכים לגיוסו של העם ולביצור הכוחות שיוציאו את המפעל מן הכוח אל הפועל. באותן שנים לא נרתע מקבלת החלטות קשות בשעות מבחן. עם השנים הולכת ומתבהרת דמותו של דוד בן-גוריון כאחד מגדולי המנהיגים של העם היהודי בדורות האחרונים.

"בן-גוריון". דמותו של מנהיג

פרופ' אניטה שפירא, כלת פרס ישראל בחקר ההיסטוריה של עם ישראל לשנת תשס"ח היא היא אחת ההיסטוריונים החשובים והמשפיעים ביותר על חקר ההיסטוריה היהודית והישראלית במאה ה-20. הנושאים המרכזיים במחקריה הם העבודה העברית, הבעיה הערבית, העימותים הפנימיים על הדרכים להפיכת הרעיון הציוני לממשות, והדינאמיות של הזהות הישראלית. בואו לקרוא קטע מתוך הספר:

פלונסק

ב־ 1962 ביקרה בפלונסק אחת מבנות המקום, שעלתה לישראל. היא שלחה לדוד בן־גוריון, ראש הממשלה אז, מכתב המתאר את עיירת מולדתו כפי שמצאה אותה. זה היה תיאור של מה שבן־גוריון כינה בתשובתו לה "חורבן פלונסק היהודית". מכל יהודי העיר נותרו שלושה. בית הכנסת המפואר ושלושת בתי המדרש נהרסו כליל, ואף בית הקברות נעקר. השוק אמנם נשאר כשהיה, אך לא היו בו יהודים. היו הרבה כאב ונוסטלגיה מאופקת בתגובתו של בן־גוריון, שחקר אותה על מה שעלה בגורל בית אביו ושאל על הגן שהיה מאחורי הבית. הקרע בין ה"כאן" ל"שם", שקרעו מלחמת העולם השנייה, השואה ואחר כך השלטון הקומוניסטי, היה טוטלי. עולם שלם של זיכרונות, חוויות ותמונות נותק מעוגניו ונידון לכיליון.

בן־גוריון נהג באחרית ימיו לפאר את זכר עיירתו. מעיירה קטנה ועלובה למדי של כ־ 8,000 נפש, מהם כ־ 5,000 יהודים, היא היתה בזיכרונותיו לעיר, "העיר העברית והמתקדמת ביותר בפולין".

פלונסק שכנה בשולי הדרך מוורשה לגדנסק. אף כי עיר הבירה של פולין נמצאה בסך הכול 65 קילומטר מפלונסק, נמשכה הדרך אליה יותר משלוש שעות. בעשור הראשון של המאה העשרים טרם הגיעה מסילת הברזל לפלונסק, וגם לא היתה דרך סלולה אליה. מים זורמים לא היו בעיירה, והביוב זרם ברחובות. בשנת 1894 פרצה מגפת כולרה בעיירה, וכל מי שיכול מיהר להסתלק לכפרים הסמוכים.

אמנם רוחות ההשכלה נשבו בפלונסק, אך כצפוי בעיירה קטנה ונידחת היו תושביה היהודים אדוקים בדתם, וקִדמה היא עניין יחסי. היו שלושה בתי מדרש בעיירה, והרבה "חדרים", מסורתיים ו"מתוקנים", כלומר מודרניים יחסית, שלמדו בהם גם דקדוק. למרות הדרישה של השלטונות הרוסיים ללמד את הילדים גם לימודי חוֹל, ובכללם השפה הרוסית ולימודי מתמטיקה, הילדים היהודים לא למדו אלא לימודים תורניים. לא היתה גימנסיה בעיר. פלונסק דמתה לעיירות רבות בפולין ובאוקראינה בשלטון האימפריה הצארית, שלמרות הסערות האידאולוגיות שסערו סביבה, היא היתה בעיקרה שמרנית, נינוחה ורחוקה מהלהט המהפכני שאפיין את אזורי תחום המושב באוקראינה וברוסיה הלבנה.

דוד בן־גוריון נולד בפלונסק ב־1886, בן רביעי לשינדל ולאביגדור גרין. שום דבר במוצאו, בעיירת מולדתו ואף בחינוכו לא רמז על גדולה לעתיד לבוא. משפחת גרין השתייכה למעמד הבינוני המשכיל יחסית בפלונסק. היא לא היתה משפחה מיוחסת: רבנים חשובים או פוסקים ידועים לא נמנו עמה. שושלת היוחסין המשפחתית לא נמשכה מעבר לסבים משני צדי ההורים. סבו של בן־גוריון מצד אביו היה כותב בקשות, פטיציות וכיוצא באלה כתבים, בעבור האיכרים הפולנים שהיו באים ביום השוק לעיירה וצריכים להביא את עניינם לפני בית המשפט המקומי.

עיסוק זה עבר בירושה גם לאביגדור גרין, אביו של גיבורנו, שהתהדר בתואר "עורך דין". מכל מקום, בתואר הזה הכתיר בן־גוריון את אביו. המשפחה הגיעה לרווחה יחסית בזכות הנדוניה של האם שינדל: שני בתי עץ על מגרש מרווח, ומאחוריהם גן. אמנם הבתים היו בסמטת העזים, ששמה מעיד על מעמדה, בשולי העיירה, במקום שגבל עם ביתו של הכומר, אך הם העניקו למשפחה רווחה מסוימת, ואף הוסיפו על שכרו של גרין ה"ווינקל אדווקאט" על ידי השכרת אחד הבתים לדיירי משנה.

המשפחה המיוחסת והגאה בייחוסה בפלונסק היתה משפחת צמח. שלמה צמח ודוד בן־גוריון היו חברים מנוער. אך היה הבדל גדול בין שתי המשפחות: משפחת צמח היתה בעלת שושלת יוחסין נכבדה עד המאה ה־17, ובין אבותיה היו למדנים ידועי שם. זו היתה משפחה אריסטוקרטית ועשירה, בעלת אחוזות בסביבת פלונסק. שלמה צמח היה צעיר יפה תואר, גבה קומה ומתמיד בלימודי בית המדרש. אבא צמח היה יהודי גאה שהכול כיבדוהו. הידידות בין שלמה בנו ובין בנו של אביגדור גרין לא ישרה בעיניו.

היו מרננים בעיירה על גרין משום שוויתר על הלבוש המסורתי של חרדים - הקפוטה השחורה הארוכה - לטובת חליפה אירופית קצרה, משום אהבתו למשחק קלפים ומשום היותו "מתנגד", בעוד שרוב תושבי פלונסק היו חסידי הרבי מגור. פעם אחת אף ספג שלמה צמח סטירת לחי מאביו כי ביקר בבית גרין. אך הידידות בין הנערים היתה עזה, ואבא צמח נאלץ להשלים עם קשרי בנו עם המשפחה המפוקפקת.

רוב יהודי פלונסק היו בעלי מלאכה, שוליות נגרים, סנדלרים וכיוצא באלה מקצועות. הם היו "חסידים". מעליהם היתה שכבה דקה של מעמד בינוני - בעלי בתים - שרובם היו משכילים, ובהם "מתנגדים" רבים. ובראש הסולם החברתי־כלכלי היו כמה משפחות מיוחסות של גבירים, שהיו חסידי הרבי מגור. משפחתו של בן־גוריון נמנתה עם מעמד הביניים, שהיה סובלני יחסית בדעותיו, פתוח להשפעות "משכיליות" וקרא את כתבי העת העבריים המליץ והצפירה. הם היו חובבי ציון מאז הופיעה התנועה בשנות השמונים של המאה ה־19, ולאחר הופעתו הדרמטית של תאודור הרצל הם היו לציונים נאמנים. אביגדור גרין היה "חובב ציון", והוא הדביק באמונתו זו את בנו הבכור אברהם ואת צעיר בניו - דוד.

עדות לכך ישנה במכתב שנמצא בארכיון הציוני בירושלים: ועד אגודת חובבי ציון בפלונסק העביר לוועד הפועל הציוני 95 רובל למען תירשם אגודתם ב"ספר הזהב", תוך כדי ציון שמות ראשיה. מבין ששת השמות הנזכרים בולטים שני בני משפחת גרין, אביגדור ואברהם.

פלונסק לא ידעה מאבקים אידאולוגיים סוערים.

חסידים קנאים ירדו לחייו של חסיד אחד שהיה ציוני וביקש לעלות לארץ ישראל, ואביו של נער שעמד לברוח מהבית לארץ ישראל החביא את בגדיו ומנע בעדו לצאת מהבית. אך דומה שאירועים אלה היו נדירים למדי, שכן בני התקופה מצאו לנכון לציין אותם בזיכרונותיהם. המאבקים הבין־דוריים, שאפיינו את חייהם של בני הדור הראשון להתפקרות ולעזיבת האמונה באלוהים, הלבטים הקשים, חיפושי הדרך, החוזרים ונשנים בתיאורים הספרותיים של התקופה, נעדרים מן התיאורים של בן־גוריון ושל חבריו מפלונסק.

כאן זה היה תהליך נינוח יותר, טראומטי פחות מאשר בקרב רבים מבני דורו של בן־גוריון. לא נמצא בפלונסק גם את המלחמה על נפש הנוער בין האידאולוגיות המתנגשות. יהדות תחום המושב נקרעה באותן שנים בין אוטונומיזם בנוסח שמעון דובנוב, סוציאליזם בנוסח הבונד (שנוסד בשנת היווסדו של הקונגרס הציוני, 1897), סוציאל־דמוקרטיה רוסית, ציונות וטריטוריאליזם. הבונד הגיע לפלונסק באיחור־מה, כשהאופי הציוני של מנהיגות הנוער בעיירה כבר התגבש. הטריטוריאליזם השפיע בעיקר בעיר הגדולה ורשה, אך לא חלחל לערי השדה. בפלונסק התלבט הנוער אם להישאר בפולין ולהגיע בדרך כלשהי ללימודים גבוהים, להגר לארצות הברית או להיות ציוני ולהגיע לארץ ישראל.

דוד גרין למד בחדר ואחר כך בבית המדרש. לאחר בר המצווה עזב את ספסל הלימודים: הפלפול התלמודי לא דיבר אליו, או שמא הוא לא היה מוכשר לסוג לימוד שכזה. הוא שאף להגיע ללימודים גבוהים, אך לא היתה לו תעודת בגרות. הוא ניסה להתכונן לבחינות כאקסטרן (נבחן חיצוני), כפי שנהגו צעירים יהודים רבים שנמנע מהם להשיג תעודת בגרות, אם מחמת הנומרוס קלאוזוס שנהג בגימנסיות הרוסיות והגביל מאוד את מספר היהודים בהן ואם מחמת חסרון כיס, שכן לימודים בגימנסיה חייבו נסיעה אל העיר הגדולה, שכן, כאמור, בעיירה לא היתה גימנסיה.

זו היתה הסיבה למכתב שהריץ אביגדור גרין לתאודור הרצל ושנודע לבן־גוריון עליו רק מקץ חמישים שנה, כשנמצא המכתב בארכיון הציוני בירושלים. אביגדור גרין כתב למנהיג התנועה הציונית, מי שנחשב "מלך היהודים", בעברית מליצית ואגב שימוש במטבעות לשון ארכאיות, כיאה ליהודי שכל השכלתו תורנית, ואף אינו מנוסה בכתיבה. אך בקשתו ברורה: יש לו בן מוכשר וחרוץ, שרוצה ללמוד ואינו יכול. הוא היה רוצה לשלוח אותו ללמוד בווינה, עירו של הרצל, והוא מבקש את עצתו של נשיא ההסתדרות הציונית, ואף את עזרתו הפיננסית "כי אין בכוחי לפרנס את בני החביב לי כאישון עיני". זה היה ביטוי לתמימותו של האדווקט מפלונסק, שיכול להעלות בדעתו שיזכה לתשובה למכתבו זה. אך זה גם גילוי ראשון של אמונת האב בכישרונותיו יוצאי הדופן של בנו. רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן!