"בולרז": היתה מתה להיות "הפמליה"
הדרמה הקומית החדשה מבית היוצר של HBO, מצחיקה כמו מתווה הגז, נטולת פאן וכריזמה וממש רחוקה מלמלא את החלל שהשאירה "הפמליה". מה נשאר? החיוך ההורס של 'דה רוק' שמסביבו השרירים שאנחנו כל כך אוהבים
אני בטח לא הבנאדם היחיד שהדליק את הטלוויזיה אתמול בציפיה לקבל את "הפמליה 2.0", וקיבל את "בולרז". "הפמליה" אמנם מיסמרה את ארון הקבורה שלה לאחרונה עם הסרט הפחי ביותר בעולם (וגזלה מ"סקס והעיר הגדולה" את הבכורה בקטגוריה "הסרט שחירב את הזיכרון המתוק מהסדרה שהשריצה אותו"), אבל בכל זאת, אין סיבה שבסיבוב השני היוצרים של "הפמליה" לא יצליחו להמציא את עצמם מחדש, לאייש עוד ארי גולד, להסמיך עוד ג'וני דרמה, לא ככה? אז זהו. מסתבר שאני לא יודעת כלום, ג'ו סנואו.
זאת היתה "בולרז", הבייבי החדש של HBO, שעלתה אתמול (ג', 22:00, ב- yes oh) עם שני פרקים ברצף, למקרה שהראשון עשה לכם חשק להישאר. מארק וולברג וסטיב לווינסון מחזיקים בקרדיט היוצרים של (פעם אחרונה, נשבעת) "הפמליה", והם ניסו לעשות לעולם הפוטבול האמריקני את מה שעשתה הסדרה ההיא להוליווד. רק שהפעם הם החליטו לעשות את זה בהרבה פחות מצחיק ובהרבה יותר מפוהק, אם כי מיזוגיני באותה המידה.
דווין "דה רוק" ג'ונסון, המתאבק-שחקן ששמו האמצעי הנוסף הוא כנראה "מי הדביק אלי את כל הכסף הזה", מגלם שחקן פוטבול בדימוס, ספנסר סטראסמר, שגם מכור למשככי כאבים. ההתמכרות, אגב, מתבטאת בינתיים רק בלעיסה ובליעה של המשככים, אז אולי המצב לא כזה חמור. ספנסר מעביר את זמנו הפנוי החדש מאז הפרישה בניסיון לשכנע שחקני פוטבול להפוך ללקוחות בחברת ניהול הכספים שהוא עובד בה, ועל הדרך להרביץ בהם קצת מניסיונו העשיר והטרחני.
הוא לא עושה את זה לבד, אלא עם החברים שלו – שני שחקני פוטבול שעדיין חיים את החלום, ועם עוד שחקן בדימוס, שחי את הסיוט שמתחיל אחרי הפרישה מהמשחק. יחד אתם נעה "בולרז" בין החיים המסעירים ומלאי האקשן של שחקני פוטבול – כלומר מכות, מלא דיבורים על כסף ונשים גנריות קלות להשגה – ללבטים במשקל נוצה שספנסר מתמודד אתם (הכספומט לא מוציא לו כסף, אז איך לעזאזל הוא אמור לשלם על חליפת הקאסטום-מייד הבאה שלו?).
נתחיל מזה ש"בולרז" אמנם מוגדרת כדרמה קומית, אבל היא מצחיקה בערך כמו מתווה הגז, ומתישה אפילו יותר. היא היתה אמורה להיות הגרסה המפוכחת של "הפמליה" (טוב, שיקרתי), אבל היא מצליחה להשתוות לה רק בשטחיות. אין לה את הפאן, את השנינות ואת הדמויות הכריזמטיות שהצדיקו את הצפייה באחותה הגדולה. מה נשאר? החיוך ההורס של 'דה רוק' שמסביבו השרירים שארה"ב כל כך אוהבת, ומסביבם סדרה מיותרת וחלולה. בפרפרזה על העצה של ספנסר לבני חסותו, אם הייתי HBO, הייתי שוכרת את העונה הזאת במקום לקנות אותה, ואם כבר הייתי קונה, הייתי שומרת טוב טוב על הקבלה.
