106 שנות זבל בתל אביב
מהימים שבהם עברו עובדי התברואה מבית לבית וניקו את השפכים מבתי הכיסא, דרך ההלשנה על הגימנסיה, האבק שכיסה את רחובות העיר העברית, השביתות בתברואה וערימות האשפה שהצטברו. עכשיו נכנסים פחי מִחזור חדשים וכתומים - הזדמנות לסכם יותר ממאה שנות חיים בזבל
תל אביב נוסדה ב-1909 כשכונת "אחוזת בית" בדרכה להפוך לעיר העברית הראשונה. הרופא הראשון שלה, ד"ר חיים חיסין, קיבל את האחריות לשמירה על ההיגיינה האורבנית והתבקש להקים את "הוועד הסניטרי", שברבות הימים והגלגולים הפך למחלקת התברואה שתושבי העיר מכירים כיום. בהיעדר מערכות ראויות לביוב ופינוי אשפה, נאלץ ד"ר חיסין להתמודד עם כאב הראש התברואתי באמצעים הדלים שעמדו לרשותו.
"בהתחלה היו רק בתי כיסא והוועד היה צריך לדאוג לאסוף את השפכים", מסביר עופר רגב, חוקר תולדות ארץ ישראל. "בנוסף, בכל חצר וחצר היה צריך להיות אוגר לאשפה והיה צריך לנקות אותו פעם ביומיים. אבל את האשפה של אז ניתן היה למחזר לתועלת חקלאית. לא היה פלסטיק, הרוב היה נייר כתיבה ונייר אריזה".
הרבה שפכים ואשפה זרמו והועמסו מאז ועד היום במערכות הביוב ופינוי הזבל של העיר, ולאחרונה הכניסה מערכת התברואה של רון חולדאי את החידוש האחרון: בחודש החולף פרשה העירייה ברחבי תל אביב פחים כתומים המיועדים לאריזות פלסטיק של מוצרי מזון, שקיות ניילון, אריזות קלקר, אריזות של מוצרי היגיינה, שקיות חלב, שקיות מזון, שקיות פלסטיק, אריזות מתכת וקרטוני משקה. עד כה נפרשו הפחים הכתומים בצפון העיר ובמרכזה ובהמשך השנה תושלם הצבתם של יותר מ-70 אלף פחים מצפון עד דרום.
לכבוד החידוש, שבאיחור אופנתי מקרב סוף סוף את תל אביב לסטנדרטים האקולוגיים המקובלים בעולם המערבי, לפניכם שרשרת אנקדוטות מההיסטוריה בת 106 השנים של התברואה בעיר ללא הפסקה. סתמו את האף והשכילו.
מרביצי המים
עוד לפני שהוגדרו "פועלי תברואה", בתחילה נקראו האחראים על ניקיון תל אביב "מרביצי הרחובות". מן הסתם, בתחילת המאה הקודמת הייתה תל אביב יישוב צעיר שמוקם בסמוך לים, כמעט ללא רחובות סלולים, ומועד לפורענות מבחינת האבק והחול. ניקוי רשות הרבים – כפי שנקרא המרחב הציבורי – בוצע באמצעות מכונות להרבצת מים. "עובדי הניקיון פשוט היו עוברים ברחובות ושופכים עליהם מים", מסביר ההיסטוריון רגב. "זאת הייתה הדרך להוריד את מפלס האבק".
רק בשנת 1925 הוקמה באופן רשמי המחלקה לפיקוח סניטרי בעיריית תל אביב. במזכר פנימי שכתב ראש העיר מאיר דיזנגוף ב-1 במרס אותה שנה הוא ציין: "הנני מבקש מאוד לנקות מהחול את כל הרחובות של לב תל אביב. הניקיון הזה צריך להיעשות לכל הפחות פעם בשבוע".
על כך סיפר רגב: "פועלי הניקיון היו מסתובבים ברחובות על עגלות רתומות לבהמות. הם ריכזו את האשפה ולבסוף לקחו אותה לבית ספר מקווה ישראל, כדי לשמש זבל לדישון השדות. באותה תקופה נכנס לתוקפו חוק העזר העירוני הראשון, שסימן גם את תחילת עידן חלוקת הדו"חות: מי שלא עומד בדרישות קיבל 'רפורט'. אבל זה עדיין לא היה ענף שהעירייה הצליחה להתפרנס ממנו. הדו"חות נרשמו בעיקר למוסדות ציבוריים".
כך למשל, בדצמבר 1925 נרשם מכתב התראה לאריה שנקר, מחלוצי תעשיית הטקסטיל, שלא מילא אחר דרישות מחלקת הסניטריה בבית החרושת שלו "לודזיה", שפעל ברחוב נחמני.
גם הנהלת גימנסיה הרצליה לא מילאה כראוי אחרי חוק העזר: במסמך מקורי ממרס 1926 קיבל המוסד "רפורט" בעקבות "הודעה טלפונית ע"י (חיים) בוגרשוב בדבר הזבל בגימנסיה". הטענה הייתה שהגימנסיה לא פתחה את הדלת במועדים לפינוי האשפה, "ובשביל זה התאסף הרבה זבל שקשה היה לקחת בפעם אחת".
פועל הניקיון שניהל את המדינה
תחילה הופקד על ניקיון העיר קבלן שהעסיק פועלים עבריים, לרוב עולים חדשים. בין העובדים היה אחד משמעותי במיוחד, שרגא נצר שמו, שנולד באוקראינה והיה פעיל ציוני נלהב. הוא עלה לישראל ב-1925, התיישב בתל אביב והחל לעבוד כפועל במחלקה לפיקוח סניטרי. אלא שבמקביל הוא נעשה פעיל מרכזי במפא"י, בעל השפעה מכרעת בוועדות המינויים של המפלגה, ועם יחסי חברות קרובים עם מי שעמד אז בראש היישוב ולימים היה ראש הממשלה הראשון.
"נצר היה בסך הכול עובד במחלקת הניקיון של העירייה, הוא אפילו לא היה ראש המחלקה", אומר רגב. "אבל מבחינה פוליטית הוא היה אחד האנשים הכי קרובים לדוד בן גוריון. הייתה לו עוצמה אדירה. בלילה הוא ניקה את רחובות תל אביב ובבוקר היה מתעסק בענייני המדינה שבדרך".
גזיר עיתון מינואר 1963 מתעד מסיבה גדולה שנערכה לכבודו במחלקת התברואה של עיריית תל אביב לרגל צאתו לפנסיה. "פעם הייתי בעצמי פועל ניקיון. ופועל ניקיון טוב", סיכם נצר.
תלוש המשכורת
מהמסמכים המסודרים בארכיון עיריית תל אביב אפשר ללמוד על העלות והתגמול שהיו כרוכים בהעסקת עובדי תברואה בעיר הצעירה. כך למשל, בשנות ה-20 הרוויחו פועלים רווקים תשע לירות בחודש. עלות של הפרד שסחב אותם הייתה ארבע לירות בחודש, ול"כלי עבודה ושונות" הוקצו שמונה לירות.
בחלוף השנים השתדרג הציוד של העובדים. ב-1936, ברקע המרד הערבי, הפכה תל אביב עיר עצמאית, השטח הבנוי ומניין התושבים גדל, והפועלים הצטיידו במכוניות לפינוי אשפה מסוג Volvo, לאחר שנציג החברה השבדית הגיע לסיור בארץ.
אלא שרחובות העיר כנראה מעולם לא היו נקיים לחלוטין. דוגמה לכך אפשר לקבל ממאמר ב"ידיעות אחרונות" באוגוסט 1947, שפורסם בין כתבה על סיור בברגן בלזן לבין קטע מרומן על קליטת ניצולת שואה בארץ. במאמר הובאו רשמיו של "אורח בתל אביב", שכתב כך: "תל אביב אינה עיר נקייה. בכל פינת רחוב היה צריך להיות סל כדי לזרוק לתוכו ניירות ופסולת ושיירי אוכל. אין צריכים להרגיל את הקהל לרשלנות".
השביתות הגדולות והזבל ברחובות
שביתת פועלי הזבל הראשונה והגדולה התקיימה כבר ב-1933, ומאז בכל כמה שנים יצאו עובדי הניקיון למאבק. "אשפה מצטברת ברחובות תל אביב", זעקה כותרת באוגוסט 1964 אחרי סיום השביתה, ודווח כי 40 המכוניות שהופעלו לפינוי האשפה שהצטברה לא השתלטו על העומס. החשש היה שתל אביב תהפוך ל"תל-הביב". כלי רכב לפינוי אשפה, מצוידים ברמקולים, יצאו לשכונות השונות וקראו לתושבים לרוקן לתוכן את הפחים הביתיים.
ב-1964 נרשמו אפילו עימותים אלימים בין פועלי ניקיון שובתים לבין חבריהם שבחרו להמשיך לעבוד, ומשאיות האשפה זכו לליווי משטרתי. "בשוק הכרמל ניסו מספר שובתים לעצור בעד פעולת מכונית הניקוי החדישה המצוידת במברשת", דווח, "והאוויר הוצא מגלגלי מכוניות האשפה".
בשנות ה-60 נכנסו לשימוש משאיות הזבל הראשונות וכן המכוניות לניקוי רחובות. מעט מאוחר יותר נכנסו לשימוש פחי הפלסטיק שהחליפו סוף סוף את פחי הפח הרעשניים שהטרידו את מנוחת התושבים. "בקרוב לא יעירו אותנו פועלי הניקיון בהשכמת בוקר", נכתב בעיתון. "מכלי אשפה פלסטיים שלא ישמיעו רעש כפחים הקיימים, שגרירתם על ידי פועלי הניקיון מטרידה את שנת התושבים בשעות הבוקר המוקדמות והצהריים".
הזבל עלה על גדותיו גם בספטמבר 1992 בזמן שביתות פועלי הניקיון בעיר. נהגי משאיות הזבל פתחו בעיצומים והודיעו ש"לא ינהגו את המשאיות בהילוך אחורי ולא יכנסו באין כניסה". חמש שנים לאחר מכן שוב שבתו עובדי אגף התברואה בעירייה במשך שישה ימים ואף שרפו בובה בדמותו של ראש העיר דאז, רוני מילוא.
ומי אשם שהעיר מלוכלכת?
שנות ה-70 וה-80, עם התחזקות המיתוג והאריזות, הביאו איתן כמויות זבל שהעירייה לא ידעה כיצד להתמודד איתן, ותל אביב סבלה מתדמית שלפיה היא אחת הערים המזוהמות בארץ. תחת הכותרת "מדוע תל אביב אינה נקייה" הקדיש "ידיעות אחרונות" עמוד שלם לבעיה. סגן ראש העיר הודה בכתבה שאינו מרוצה מהמצב אך הטיל את האשמה דווקא על התושבים: "לישראלים יש תרבות אכילה בחוץ והרחובות מכוסים בקליפות גרעינים ושיירי אוכל.
גם שיעור האריזות הנזרקות גבוה יותר".
כיום מושקעים חצי מיליארד שקל בניקיון תל אביב - כ-10% מתקציב העירייה. חבר המועצה איתי פנקס-ארד, המחזיק בתיק התפעול של עיריית תל אביב, אומר: "תל אביבי זורק לא מעט זבל. יותר מתושבים במקומות אחרים. מדובר ב-2.5 קילו אשפה כל יום לכל תושב. בסופו של דבר זה מצטבר ל- 1,100 טון אשפה ביום.
"כשמדברים על הטמנה צריך לזכור שזה עולה המון כסף לעירייה, ובעצם לתושבים, וזה גם נזק לאדמה שאנחנו ממלאים אותה בזבל. עכשיו אנחנו מפזרים פחים כתומים ולתוכם נמחזר רק אריזות שבדרך כלל יוצרות נפח גדול בפחים הירוקים. בעצם כל האריזות ימוחזרו וזה יחסוך נזק לסביבה וייעול תקציבי".
לפנייה לכתב/ת 
