במקום למחוק את הסרט, פשוט נריץ אחורה
"שליחות קטלנית: ג'נסיס" הוא הסרט החמישי בסדרה - אבל האם הוא באמת מכיר בקיומם של ארבעת קודמיו? וכיצד במאי "אקס-מן" הצליח למחוק מהסדרה את הסרט שביאס אותו? לא רק מחסלים מן העתיד, לפעמים גם במאים נוסעים בזמן - וגם להם לא תמיד יש כוונות טובות
קייל ריס, החייל/אבא של ג'ון קונור, חוזר לשנות ה-80. שוב. מוצא את שרה קונור, אם מפקדו/אהובתו לעתיד. שוב. העניינים קצת מסתבכים מכאן ואילך - אבל בגדול, אפשר לומר ש"שליחות קטלנית: ג'נסיס" הוא סרט שמכוון יותר למחזור נוסטלגי ופחות להיגיון עלילתי (או עלילה קוהרנטית באופן כללי). זה די הגיוני, וזה קורה לעיתים קרובות מאוד בהוליווד כשמדובר במותג כל כך אהוב בקרב הקהל. אבל מבחינת הנוסטלגיה, הסרט החמישי בסדרה מכוון למטרה מאוד מסויימת: שני הסרטים הראשונים בלבד. והיוצרים אפילו לא טורחים לטשטש את כוונותיהם.
זה לא מתבטא רק במפגש בין ארנולד שוורצנגר מהאייטיז לשוורצנגר הנוכחי. בשלב די מוקדם בסרט, אנחנו מתמקמים לנו ב-1984 (זוכרים? אז יצא הסרט הראשון). שרה קונור החדשה (אמיליה קלארק) שוב נחושה למנוע את "יום הדין" - השמדת רוב המין האנושי על ידי מערכת הבינה המלאכותית סקיינט - ומבקשת לכוון את מכונת הזמן ל-1997. קייל ריס (ג'אי קורטני), בפלאשבק מהעתיד שלא היה (שזוכה לאחד ההסברים הפיזיקליים המטומטמים ביותר בתולדות הקולנוע, ועוד מפיו של שוורצנגר), משכנע אותה שהם בכלל צריכים לשגר את עצמם ל-2017. האקספוזיציה מסתיימת, והסיפור האמיתי מתחיל, בקו הזמן החדש. אבל רגע, למה שרה בכלל רצתה להגיע ל-1997?
אתם מבינים, בדיוק כמו סקיינט, ששולחת מחסלים אל העבר כדי לשנות את הרצף ההיסטורי, גם במאים של סרטי המשך שולחים את הגיבורים שלהם בנפתולי הזמן - לא פעם רק בשביל לשנות את ההיסטוריה ההוליוודית. הרי כל מי שבקי בפרטי סדרת "שליחות קטלנית", יודע שיום הדין לא התרחש ב-1997: מעשיהם של הגיבורים ב"שליחות קטלנית 2" ביטלו אותו - או ליתר דיוק, דחו אותו ל-2004, כפי שלמדנו בסרט השלישי ("עלייתן של המכונות").
שרה קונור מנסה לעדכן את קייל ריס ואתכם ב"שליחות קטלנית: ג'נסיס"
מיד תגידו, ובצדק: מאיפה שרה אמורה לדעת את זה? היא עדיין תקועה בשנות ה-80, וכל מה שקרה בסרטים השני והשלישי לא רלוונטי מבחינתה. אבל אם כך, מאיפה היא יודעת שזה "קרה ב-1997"? מאיזה עתיד אפשרי הגיע שוורצנגר, המחסל ששומר עליה מילדותה, לפי הסרט החדש? ומאיזה עתיד הגיע קייל ריס - הרי הוא לא שולל את טענתה, רק אומר שהעתיד השתנה? בכל זאת, זה לא שמסתובבים ברצף החלל-זמן מחסלים ולוחמים אנושיים משלל עתידים אלטרנטיביים, נכון?
אפשר לעצור כאן את הניסוי המחשבתי המטופש הזה: מסע בזמן הוא עסק מסובך, והוא מסובך במיוחד בסרטים שבכלל לא מנסים לשמור על רצף אירועים הגיוני. או כמו שכתבו באחד הדיונים הסוערים בנושא ברשת: "עדיף פשוט לא לחשוב על זה". אפשר להניח שכך בדיוק פעלו התסריטאים.
הנקודה המשמעותית היא ש"שליחות קטלנית: ג'נסיס" סיפק באותו רגע הצהרת כוונות ברורה: אנחנו פה עם מחווה לשני הסרטים הראשונים, עזבו אותנו מהשטויות שהגיעו אחר כך (גם התסריטאים אישרו מאוחר יותר שמבחינת עלילת הסרט, יום הדין התרחש במקור ב-1997). או במילים אחרות: אנחנו נתחיל מאיפה שבא לנו, ונתעלם מכל מה שעלול להזכיר לצופים לאילו מחוזות הסדרה הזו יכולה להידרדר.
הטריילר של "שליחות קטלנית 2" מ-1991
במקרה של "שליחות קטלנית" מדובר בחיסול מאוד לא אלגנטי של היסטוריה הוליוודית (גם אם מוצדק: שני הסרטים הראשונים של ג'יימס קמרון היו כל כך טובים שחבל לקלקל את העלילה עם התייחסות לשלישי החביב של ג'ונתן מוסטו והרביעי הנוראי של מקג'י). אבל למעשה, מדובר במסורת שהפכה די מקובלת בתעשיית הקולנוע של השנים האחרונות.
מי שאולי הכניס את זה לאופנה היה ג'יי.ג'יי. אברמס, שהשתמש במסע בזמן כדי ליצור לעצמו רצף היסטורי נקי ב"סטאר טרק" מ-2009: התסריט שכתבו רוברטו אורצ'י ואלכס קורצמן איפשר לו להשתמש באותן דמויות אהובות, לספק אינספור מחוות, אפילו להכניס פנימה את אחד הכוכבים המקוריים (לאונרד נימוי המנוח) - וכל זה מבלי לפגוע בקו העלילה המקורי או לכבול את עצמו אליו. אולי היו שם חורים עלילתיים פה ושם, אבל בסך הכל, אפשר לומר שמדובר היה בהצלחה - אפילו הצלחה נטולת קורבנות (אה, חוץ מכמה מיליארדי וולקנים והפלנטה שלהם).
אבל מי ששיכלל את האמנות הזו לשיא - יצירתי ואגרסיבי כאחד - היה בריאן סינגר, שפשוט החליט למחוק סרט שלם מההיסטוריה (והקדיש לכך סרט שלם בעצמו). סינגר, שהשיק את ההיסטוריה הקולנועית של חברי "אקס-מן" כבמאי שני הסרטים הראשונים, קיבל שוב את ההגה לידיו ב-"אקס-מן: העתיד שהיה" - שבשמו המלא, יכול היה להיקרא גם "העתיד שהיה אם לא היו נותנים לטמבל מ'שעת שיא' לביים את הסרט השלישי".
אבל רגע, בואו נחזור אחורה: אחרי שני הסרטים הראשונים, שזכו לשבחי הביקורת ולהצלחה מסחרית מרשימה, הגיע סרט שלישי ב-2006: "אקס-מן: המפלט האחרון" - אותו ביים ברט רטנר (ההוא מ"שעת שיא"). הצופים הגיעו לאולמות, אבל המבקרים ברובם פרגנו הרבה פחות, וגם מעריצים רבים התאכזבו, כשאחת הסיבות המרכזיות היתה שובל הגופות שרטנר הותיר אחריו.
הטריילר של "אקס-מן: המפלט האחרון"
בזמן אמת, כשרטנר הרג את סייקלופס, ג'ין ופרופסור אקס, סינגר שתק. קשה להאמין שמישהו באולפנים היה סולח לו על ביקורת שהיתה יכולה לפגוע בהם בקופות. אבל כמה שנים מאוחר יותר, אחרי שנודע שהוא יביים את "העתיד שהיה" - הוא כבר הרשה לעצמו קצת יותר: "יש קטעים בסרט השלישי שהם לא מה שאני הייתי עושה", אמר בראיון, "היו שם דברים שלא הייתי מרוצה מהם, כל כך הרבה מתים". הוא הודה אז שהסרט החדש, שבו שילב אלמנט משמעותי של מסע בזמן, יאפשר לו "לתקן כמה דברים".
וכשסינגר דיבר על "כמה דברים", הוא התכוון בעצם להגיד: "אני הולך למחוק את הסרט השלישי מדפי ההיסטוריה". תחשבו על זה, מעריצי אקס-מן יקרים: עם מה נשארנו בסוף "העתיד שהיה"? נכון, וולברין הצליח למנוע את העתיד הקודר שאיתו התחיל הסרט, בצל הלחימה האבודה בסנטינלים. אבל זה לא העתיד היחיד שהשתנה: המתים כולם בחיים, המלחמה של "המפלט האחרון" כלל לא התרחשה, בית הספר פועל - המוטנטים נוהרים בהמוניהם. אף אחד לא יפריע לסינגר לעשות מה שבא לו ב"אקס-מן" הבא, שייצא ב-2016 (למרות שהוא בכלל לא היה זקוק לזה - בסרט החדש מככבים בני "הדור הצעיר" של "אקס-מן: ההתחלה").
בסך הכל, יש למכונת הזמן ההוליוודית לא מעט יתרונות: היא מאפשרת לנו ליהנות מהמותגים האהובים עלינו, ולשכוח מסרטי ההמשך הגרועים שקלקלו אותם. הבעיה היא שכמו התעשייה עצמה, המסע בזמן הזה כובל גם אותנו ללופ אינסופי - של רימייקים, ריבוטים וסיקוולים מיותרים.
ואולי עדיף לאמץ דווקא נשק אחר ופשוט יותר נגד פגיעה במורשת ההיסטורית - נגיד זכות וטו, כמו זו שיש לרוברט זמקיס. הוא כבר הבהיר שימנע כל ניסיון להשיק מחדש או להמשיך את סדרת "בחזרה לעתיד" שלו. אבל אפילו הוא לא מעז להתכחש לגורל הקבוע מראש, ליום הדין שלבטח יבוא. "הם צריכים לחכות שאמות", אמר באחרונה, "ואני בטוח שברגע שזה יקרה הם יעשו זאת".
