טרנד שנוי במחלוקת: "חברי פייסבוק" חוגגים יום הולדת עם ילדים
הקיץ של אביה גרסת 2015: לאחרונה נראים יותר ויותר פוסטים בפייסבוק על מסיבות יום הולדת גרנדיוזיות שהאורחים לא הגיעו אליהן. עם ישראל נרתם במהירות למשימה והמקום מתמלא באנשים שרוצים לשמח את הילד. אולי כדאי פשוט לוותר על הפקות הענק ולחגוג לילד בהתאם לגילו ומצבו?
סטטוס אחד על הקושי ברשת החברתית ופתאום לכל הבודדים הצטרפו מאות ולפעמים יותר אנשים שקראו את הסטטוס ובאו לתמוך, לחגוג או להשתתף בשמחה. מרגש ואפילו מרגש מאד.
עוד על חגיגות:
יום הולדת הכי-הכי? תפסיקו לקלקל את הילדים!
בת מצווש או בת מצווה: רק אתם תחליטו
אני האמא שתחגוג לביתה בת מצווש ביאכטה
התחושה שאנשים מוכנים להתגייס למען האחר מנוגדת בדיוק להבנה שבאותו מקום נמצאים אנשים אחרים שלא מוכנים לעשות דבר ולפעמים מוכנים לעשות פשוט רע, כמו להחרים יום הולדת של ילד מסוים ולהתעלם ממצוקות. הפייסבוק אולי פיצח את השיטה לסולידריות חברתית ותמיכה?
השבוע זו הייתה ילדה בת 12 שלמסיבת בת המצווה המפוארת שלה לא הגיעו אורחים. סטטוס אחד מהיר בפייסבוק והאולם התמלא באנשים זרים שלא רצו להשאיר את הילדה במצוקתה, ובצדק. באנשים רגישים ששמחו כנראה את הילדה ויותר מזה את המשפחה שהשקיעה במסיבת בת מצווש מפוארת על גבול החתונה.
סולידריות מזויפת
בזמן שכולם התרגשו והעלו סלפי מהאירוע עצמו אני התרגשתי קצת פחות. לפעמים נדמה לי שמדובר בניקוי מצפון מהיר של כולם. בואו נגיע למסיבת יום הולדת לילדה אחת ונרגיש שעשינו משהו. בואו נשקיע חצי שעה והמצפון יירגע ומהר.
לפייסבוק הורים של ynet כבר הצרפתם? היכנסו עכשיו
אולי אין כאן באמת סולידריות אלא תחושה שאנחנו, בתוך כל מרוץ החיים הקשה, נעשה משהו חברתי. בערך דקה אחר כך לא נזכור את הילדה ואת בדידותה, אבל זה כבר פחות משנה, העיקר שהיינו שם.
בעיני לפעמים הסולידריות המזויפת הזאת אפילו יוצרת נזק, כיוון שהיא נותנת למישהו תחושה שהוא אהוב וחושבים עליו, קצת כמו בתוכנית ראליטי. ואז הכול נעלם, בשנייה אחת. תחושת הבדידות אז יכולה להיות גדולה יותר. אבל לכם זה לא לגמרי חשוב כי אתם כבר נמצאים בהתרגשות הבאה או בסטטוס הבא בפייסבוק.
אירוע מנצנץ ומנקר עיניים
אבל יותר מהכול, האירועים האלו, שכולם רצים להשתתף בהם, מסיבות יום הולדת עם ליצן באלפי שקלים ובת מצווה בסכומים גדולים הרבה יותר, גורמים לי לשאלות רבות. ההחלטה להרים אירוע מנצנץ ומנקר עיניים לילדות בת המצווה, שכולל שמלת חתונה, עוגת שכבות ואולם ענקי, לא ברורה לי.
למה זה קורה? שתי סיבות גרמו לתרבות השופוני להפוך לראוותנית ומכוערת. הסיבה הראשונה פשוטה - אנחנו אוהבים לחגוג בצורה אמריקאית מנקרת עניים. להיראות כמו בסרטים ולחשוב לרגע שאנחנו חיים בהוליווד. אין שום סיבה לחגוג כך ולחייב את כל האורחים להגיע ולהשאיר מעטפה כבדה כמתנה.
לכן אם במקרה אין קהל גדול שיגיע לסרט של עצמנו, נקרא לו מהפייסבוק. ולא משנה אם אנחנו לא מכירים את האורחים והם לא באמת יודעים מי אנחנו. העיקר שנייצר התרגשות מזויפת שתראה טוב בצילומים.
הסיבה השנייה לחגיגות ראוותניות, והיא אולי הסיבה העצובה יותר, היא שאין שום תוכן הנקשר לבת המצווה ולבנות. בעוד בנים עולים בגיל מצוות לתורה, לומדים את ההפטרה וחוגגים עם מטר סוכריות על הראש, לבנות אין שום תוכן מיוחד לצקת לאירוע או מהות. גיל 12 זו למעשה רק מסיבה שמאחוריה לא עומד דבר. וכשאין תוכן חייבים לעטוף אותו יפה ולהראות לכולם משהו.
הפקת ענק עם סלב
למעשה אין באמת שינוי בבנות בין גיל 12 למה שבה אחריו. הן בכיתה ו', עסוקות בעצמן ובמראה שלהן, בחסות החברה, הטלוויזיה והמציאות וגם בגיל 13 ו-14 הן מתנהגות בצורה דומה. אם פעם גיל 12 היווה נקודה שבה בת מתבגרת, במציאות הישראלית אין טקסי התבגרות או שינוי. פשוט מסיבה.
איך זה קורה אתם שואלים? איך הורים שיש להם או לפעמים אין להם בכלל כסף, מוכנים לעשות הכל, כולל למשכן את השנים הבאות ולקחת הלוואות, בשביל מסיבה של שלוש שעות? לפני מספר שנים העלו ב"ארץ נהדרת" דמות הזויה משהו של ילדה החוגגת בת מצווה.
קשת ליבליך הראתה להורים ולכל הצופים שאין שום דבר חומרי שיכול לספק את הצרכים של בת הבת מצווש הצעירה. החל מהפקת ענק עם סלב, סרט שכל הדרכים להשגתו כשרות ואוכל גורמה.
ליבליך צריכה יותר. יותר ממה אתם שואלים? יותר מלחברים בכיתה. כדי להיות הכי מקובלת או מגניבתוש היא צריכה שיהיה לה יותר. איך משיגים יותר? פשוט לוחצים על ההורים.
במקרה הזה ההורים של קשת לא זקוקים להרבה. רגשות האשם כבר שם וזהו מתכון מצוין לקבל כל מה שרוצים. קשת יצאה אז מצדפה והחליפה תלבושות ובעיקר סיימה את האירוע לא מרוצה בעליל, כי כשחולמים על הפקת ענק, החלום חולף מהר.
הורים - התחילו לחפש תוכן מעניין לבת מצווש וותרו קצת על הראותנות המיותרת. לגלות לכם סוד? הדוד מדרגה רביעית מצד סבתא וגם החבר לעבודה, לא תמיד שמחים להגיע ולשלם קנס, סליחה לתת שיק.
ועוד נקודה למחשבה, אתם רוצים לעזור? תמשיכו להגיע. פעם אחת לא באמת עוזרת, נסו להתמיד בפרויקט אחד קטן, לתמוך באם שאיבדה את בנה, בזקן ערירי או בילדה מוחרמת. תהיו שם בשבילם כל השנה ולא רק כשהצינור מגיע לצלם או שהטלוויזיה משדרת.
הכותבת היא יועצת אסטרטגית בתחום ההורות ואמא לארבעה
לפנייה לכתב/ת 
