ממרקו ועד פייסבוק: המדור לחיפוש קרובים

לפני שבוע התרגשה הרשת מסיפורו של ג'ונתן הולנד שמצא את אמו הביולוגית באמצעות הפייסבוק. כשהיה בן שלוש, אביו של הולנד חטף אותו למכסיקו. האם, הופ, ניסתה בדרכים שונות לאתר את בנה החטוף, אבל ללא הצלחה. היא אפילו שכרה חוקרים פרטיים, שלא הצליחו למצוא את הבן - עד שהוא פרסם תמונה ברשת החברתית. כן, מדובר באחד היתרונות הגדולים ביותר של מכונת הפלא המשומנת שיצר צוקרברג. לעיתים קל לשכוח מה היינו עושים במקרים כאלה לפני קיומה.

התמונה שפרסם ג'ונתן הולנד בפייסבוק

קמפיין קרטוני החלב של שנות ה-80 בארצות הברית הוא תולדה של התנועה למען ילדים נעדרים - שהוקמה בעקבות מקרה מפורסם של היעלמותו של איתן פץ, ילד בן שבע, שנעלם באיזור מגוריו בשכונת סוהו במנהטן בשנת 1979. תמונתו של פץ הופצה באמצעות שימוש בקרטוני חלב, לצד טקסט תיאורי קצר. בשנת 2001, הוכרז מותו של פץ באופן רשמי, והתפתחויות בתיק שנפתח מאז מספר פעמים - הובילו בתחילת השנה למשפט של החשוד המרכזי בתיק. אולם, רשויות החוק לא הצליחו להשיג הרשעה ולפני כחודשיים נפסל ההליך המשפטי מפני שלחשוד לא הוקראו "זכויות מירנדה" ("אתה רשאי לשמור על זכות השתיקה") לפני שהודה במעשיו. יום היעלמותו של פץ הוא יום זיכרון שנתי בארה"ב לילדים נעדרים.

30 שנים מאוחר יותר, אמצעים טכנולוגיים מתקדמים כדוגמת איכוני GPS, טלפונים סלולריים, מנועי חיפוש ברשת ואפילו מצלמות מעקב - משמשים לאיתור נעדרים בדרכים משוכללות ומדוייקות הרבה יותר מקמפיינים של כרזות, קרטוני חלב ומודעות בעיתון, כמו במקרה של הולנד.

השימוש ברשתות החברתיות לאיתור נעדרים, הופך לתופעה נרחבת גם בישראל. כאן, לפי נתונים משנת 2014, נעדרים כ-30 איש בשנה, והכוונה היא למקרים לא מפוענחים, כלומר אנשים שממשיכים להיות  נעדרים. משטרת ישראל עושה שימוש נרחב בפייסבוק בכל מה שנוגע להפצת תמונות של נעדרים, וקוראת לציבור לסייע בחיפושם ואיתורם. הפוסטים כוללים תמונות עדכניות של הנעדרים לצד תיאור פיזי שלהם, סימנים מיוחדים (קעקועים, פירסינג, שומות, משקפיים), לבוש אפשרי והמקום בו נראו לאחרונה. המאפיינים הוויראליים של רשתות חברתיות מאפשרים לציבור המשתמשים לשתף את הפוסטים - ובכך להרחיב את טווח החיפוש הפוטנציאלי מעבר לגבולות הגיאוגרפיים המיידיים של המקרה.

שיתוף ברשת החברתית נעשה בתיאום עם משפחות הנעדרים ובהתאם לדחיפות המקרה. בנוסף, עושים במשטרה שימוש גם בתקשורת המקוונת - אתרי אינטרנט חדשותים מפרסמים מבזקים ועדכונים בנוגע לנעדרים וכן בקשות מהציבור לסייע בחיפושיהם. במשטרה מגדירים בנפרד נעדרים ונעדרים לטיפול מיידי. במקרה הראשון נכלל כל אדם אשר לא הגיע בזמן סביר לביתו או ליעדו, כולל מטיילים. במקרה השני, נכללים קטינים עד גיל 12, קשישים מגיל 70, חולים, מוגבלים, כל אדם שזקוק לטיפול תרופתי קבוע, אנשי צה"ל וכוחות הביטחון וכל אדם שנשקפת סכנה לחייו.

המקרה הישראלי ייחודי בהיבט של נעדרים - מתוקף היסטורי ברור: בשנת 1944 הקימה הסוכנות היהודית העולמית את "המדור לחיפוש קרובים". המדור הוקם תחילה על מנת לסייע ליהודים ברחבי העולם לאתר קרובים בעקבות השואה, אולם בהמשך פעילותו הורחבה וכללה גם נסיונות איתור של יהודים בעקבות עליות ליגאליות או בלתי ליגאליות לארץ. המדור המשיך לפעול גם במהלך שנות ה-90 עם העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר, ונסגר רשמית בשנת 1999. פנייה למדור לחיפוש קרובים כרוכה בפתיחת תיק עם פרטים על המחפש ועל הנעדר והמדור עשה שימוש תכוף באמצעי התקשורת בארץ ובחו"ל לסיוע באיתור הנעדרים.

השימוש הפופולארי ביותר היה בתכנית הרדיו של "קול ישראל". בנוסף, הוציא המדור "פנקסי ניצולים", שכללו את שמותיהם של למעלה מ-100 אלף ניצולי שואה, במטרה שקרוביהם ידעו מה עלה בגורלם ויוכלו לאתר אותם. את הגרסה המשודרגת של "המדור לחיפוש קרובים", אפשר למצוא בתכנית הטלוויזיה הפופולארית "אבודים", של צופית גרנט שמשודרת כבר שש עונות. מדובר בתוכנית תחקיר שנועדה לאחד משפחות מנותקות מסיבות שונות. המקרים המגוונים שמגיעים לשידור בהחלט כוללים גם נעדרים, קרובים שנתלשו מחיק המשפחה מסיבות שונות, לעתים בניגוד לרצונם. "אבודים" פונה לציבור הישראלי ומבקשת לסייע באיתור קרובים נעדרים. הרייטינג והפאתוס הסנטימנטלי? זה על הדרך. תופעות לוואי.

ניכר כי לאורך ההיסטוריה, הנושא של חיפוש ואיתור נעדרים נסמך יותר על הציבור הרחב ופחות על רשויות האכיפה למיניהן. המשאבים של הרשויות - תמיד מוגבלים. הפנייה לציבור נשענת על ההנחה כי נעדר שנמצא בחיים - סביר שייתקל באנשים אחרים בסביבתו החדשה. המטרה – העלאת המודעות והגברת העירנות הציבורית – ככלי חיוני באיתור נעדרים, נותרה בעינה. מה שמתחדש הם האמצעים למימוש המטרה, ואין ספק שהמאפיינים של מדיה חברתית באים לידי ביטוי באופן משמעותי ככלים קונקרטיים לאיתור נעדרים, הן בידיים הפרטיות של הציבור והן בידיהן של רשויות האכיפה.