"אטלנטיקה": "עספור" ו"תעשה לי ילד" ביחד

כבר היינו בירושלים עם "עספור", וכבר חרשנו את חלום הרוקנרול ושברו עם "תעשה לי ילד". אתמול (ה', 22:15, ב-HOT3- ו-HOT VOD) עלתה "אטלנטיקה", שתנסה לשלב את שני המוטיבים האלה לכדי דרמה קומית שבועית.

עוד בערוץ הטלוויזיה של ynet :

'הסוד של מיכל הקטנה': בגדול, שעה מבוזבזת

"פנים אמיתיות": אומרים לנו שיש סקס אחר

"בולרז": היתה מתה להיות "הפמליה"

אלון חמאווי הוא בוזי, סולן להקת הרוק הירושלמית "אטלנטיקה". הוא ושלושת החברים שלו ללהקה – חואן (בני אדלר), צידקי (שלומי קוריאט) וגיא (אנדרי בר, סולן להקת 'לוס כפרוס') עושים את מה שעשו אלפי מוזיקאים לפניהם ויעשו גם אחריהם – נופלים חלל לרגלי הקלישאה על סקס, סמים ורוקנרול. בניסיונות נואשים לקבל הכרה הם נודדים בין פאבים ירושלמים לגלידריות תל אביביות ומנסים לחיות את החלום. המנג'ר הפסיכי שלהם צחי (טל פרידמן), מדריך טיולים לשעבר, לא נותן לשריטות שלו להפריע לו לקדם את הלהקה בכל מחיר, ויחד איתו הם מצליחים לשקוע אפילו יותר.

(צילום: אלדד רפאלי)

השירים ששרה הלהקה בסדרה הם השירים של להקת "אטלנטיקה" האמיתית, שדווקא הצליחה להוציא אלבום ולגבש קהל גרעיני. רמי דוידוף, סולן הלהקה, ושגיא אזולאי כתבו את התסריט של "אטלנטיקה". לתפקיד הבמאי הם גייסו את האח, עודד דוידוף ("הכל דבש", "מישהו לרוץ אתו"), שמן הסתם שמח לשלב שוב שתי אהבות שלו – דמויות קיצוניות וירושלים. הבימוי והצילום של הסדרה יפהפיים ומדויקים בהתאם, על התסריט אפשר להתווכח.

יש ב"אטלנטיקה" – לפחות בפרק הראשון - משהו מרענן ומסקרן, אבל היא בולטת בחוסר האחידות שלה. גם אם בהגדרתה היא שואפת לבטא את העולב הקיומי שמתקיים בפער בין הפנטזיה למציאות, התסריט סובל לא פעם מהקלות הבלתי נסבלת של קלישאות רוקנרול (בעיקר כאלה שקשורים לדמויות הנשיות). הרגעים המפוכחים מוצלחים יותר. כשבוזי והברמנית (רות אסרסאי מצוינת) מסדרים שורות על פלאייר זה לרגע מרגיש מזיע ממאמץ להיראות מגניבים. כשהם עוברים לקטר על כמה שחגיגת זה חרא, כל האוויר יוצא מהבלון בבת אחת, והמודעות העצמית מעוררת חיוך.

(צילום: אוהד רומנו)

למזלם של כל הנוגעים בדבר, לתפקיד חברי הלהקה לוהקו שחקנים מצויינים, בעיקר חמאווי, שזורח בכל פריים ומרים את הסצנות שלו בקלות, קומדיה או טרגדיה, גם כשטקסט שלו נכנע לפרשנות בנאלית של סולן להקת רוק. הקטעים של חמאווי בגן-החיות הם פרייסלס, והוא

 והאחרים מצליחים לסנתז לוזרים מקסימים שמתחשק לך לחבק. טל פרידמן הוא טל פרידמן. לא תמיד הוא קל לעיכול, אבל הוא מספק לדמות את הטירוף שהיא צריכה. לפעמים זה זורק אותך למורה צפדינה, לפעמים לא, אבל זה תמיד אינטנסיבי.

מצפייה באחד הפרקים המתקדמים (שהגיע לצפיית עיתונאים עם הפרק הראשון) נדמה שהכיוון שלוקחת העלילה מתפזר. הטירוף של פרידמן הולך ומתגבר והעלילה מתפצלת מהנרטיב הראשי, תלאותיו של הרכב מוזיקלי שכונתי, לכל מיני שלוחות פליליות, חלקן מופרכות. לא ברור כמה טוב זה עושה לה בהמשך, אבל מי שיחזיק עד הסוף יקבל בפרק האחרון הופעת אורח של "דיפ פרפל".